פרשת העקדה נחשבת, בצדק, לאירוע מכונן בהבנת יחסי האדם עובד ה' ואלקיו.
השאלה המרכזית של סיפור העקדה היא כיצד יתכן שה' דרש מאברהםלהקריב את בנו, בניגוד לכל האמור בתורה על ערכם של חיי אדם. מכך נגזרות שאלות משנה: כיצד יתכן שאברהם הסכים לכך בלי להתווכח, בניגוד להתמקחות שלו עם ה' על עונשם של סדום ועמורה?מה משמעותו של ניסיון הכרוך בהצבת דרישה שאין לה הצדקה ולא מצופה שתתקיים? ועוד כהנה וכהנה.
אינספור פירושים נאמרו ונכתבו על פרשת העקדה, ולא כאן המקום לסקור אותם. ברצוני להציע נקודת מבט הממשיכה את המהלך שהתחלנו בו מתחילת ספר בראשית השנה, והוא: דו-הקטביות של הבריאה. בורא אחד ובריאה מורכבת: שמים וארץ, אור וחושך, טוב ורע, דין ורחמים, ביעור הרע או הכלתו, וכיוצא באלה.
פרשת העקדה מציגה בדרך של סיפור מעשה, דו-קוטביות רעיונית, אמונית ומעשית. בקוטב האחד, האמונה בה' מחייבת את האדם בביטול גמור לא-להים. עליו להיות מוכן לציית לצו הא-להי במלואו, והוא נדרש להיות נכון להקריב את היקר לו מכל על מזבח האמונה. בקוטב הנגדי, בריאת האדם בצלם א-להים מחייבת שמירה קפדנית על חיי אדם, כבודו ומעמדו העצמאי כבן חורין בעולם.
פרשת העקדה מכילה את שני הקטבים הללו. בתחילתה היא מציגה את הדרישה לנכונות להקרבה, בסיומה היא מציגה את ערך החיים.
השילוב המעשי של שתי המחויבויות הסותרות מוצע בסיום הסיפורעל ידי האיל הנאחז בסבך בקרניו. הרמב"ן בתחילת פרשיות הקרבנות בספר ויקרא (א ו), מבאר את הפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן", באמרו שהקרבנות מסמלים וממחישים את הנכונות של האדם להקריב את עצמו, מבלי שיצטרך לעשות זאת בפועל ממש.
המתח הדו-קטבי המתואר בפרשת העקדה אינו מתמצה רק בקרבן על מזבח. הוא מהווה יסוד גם לקרבנות אדם ומסירת הנפש באופנים אחרים וגם להקרבה ומסירות נפש שאינן כרוכות במוות.
קרבנות אדם: אחרי פרשת העקדה, לא נדרש עוד מאדם להקריב את בנו על גבי המזבח. יתר על כן, הדבר נאסר באיסור חמור. אבל התורה דורשת מסירות נפש לשם ה' בהקשרים אחרים. האם ששבעת בניה מתו על קידוש השם ונמנעו מלהשתחוות לצלם, אמרה לאברהם אבינו, "אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות" (גיטין נז ע"ב). דורות של מקדשי השם מסרו נפשם להריגה מכוחה של עקידת יצחק. ניסיון העקדה נמשך גם בימים אלה, כשאבות ואמהות שולחים את בניהם ובנותיהם להילחם למען העם והארץ, לשם ה', בידיעה ברורהשהמוות אורב להם בשדה הקרב.
אך יש גם קרבנות שאין בהם מיתה: חובת הציות והמסירות הנלמדת מהעקדה לא כרוכה דווקא במוות.
אפשר ללמוד מן העקדה בקל וחומר את החובה לציית לדבר ה' בכל דבר וענין, גם כשקיום רצון ה' כרוך באי-נוחות וקושי. לדוגמה,תענית נתפסת כסוג של עינוי הדומה לקרבן. ההתגברות על הרעב והצמא נחשבת כעולות וזבחים. נתינת צדקה נחשבת כתחליף לתענית מפני שגם בה יש בחינה של עקדה, שכן ההתגברות על הרצון הטבעי לשמור את ממונך לעצמך, הוויתור עליו ונתינתו לשם שמים הםלפעמים מעשה של הקרבה. הפסוק המתרגם את סיפור העקדה למצוות עשה הוא: "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאדך". "נפשך – אפילו נוטל את נפשך", מכאן למד רבי עקיבא את תורת העקדה האישית שלו, ומסר את נפשו על קידוש השם. המשך הדרשה הוא: "ובכל מאודך – בכל ממונך" (ברכות נד ע"א). הקרבת הממון מקבילה להקרבת הגוף, כי "יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו" (יומא פב ע"א).
תענית דיבור נחשבת למעולה אף יותר מתענית אכילה, מפני שהיא קשה יותר ודורשת התגברות, עקידה וזביחה של יצר וצורך שלפעמים הם חזקים יותר מן הרעב לאוכל. גם פרישות מעריות ואיסורים שבין איש לאשתו יכולים לדרוש לעתים, בסיטואציות מסוימות, רמת הקרבה גבוהה מאד. יתר על כן, בעוד שמוות על קידוש השם שהוא הקרבן החמור ביותר, מתרחש ברגע ומסתיים, חיים של קידוש השם, הכרוכים בהתמודדות ומסירות נפש, נמשכים לאורך כל החיים, ברמות שונות של תובענות.
גם לעקדה הדורשת הקרבה לצורך עשיית רצון ה' בחיים, יש קוטבאחר, שמציב דרישה נגדית לדרישת ההתמסרות הטוטאלית, ואומר: יש ערך ל"וחי בהם" לא רק בקיום הבסיסי של החיים, אלא גם באיכות חיים. רבי אלעזר הקפר מסביר שנזיר חייב בקרבן חטאת "מאשר חטא על הנפש", בכך שהזיר עצמו מהנאת שתיית יין (תענית יא ע"א). עונג שבת ושמחת יום טוב מחייבות אכילה ושתיה. מצוות עונה ומצוות פרייה ורבייה רואות בחיי האישות ערך חיובי ומצוה של ממש.
במצוות צדקה תקנו חכמים: "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"(כתובות נ ע"א), כדי שלא ירד מנכסיו ולא יזדקק בעצמו לצדקה. העקרון הזה נכון לא רק לצדקה בממונו אלא גם לעשיית חסד וצדקה בגופו. יש מצבים שבהם אדם צריך לפתוח את ביתו ולשכן בו פליטים חסרי בית, אולם אין דרישה קבועה מאדם ומשפחה לחלוק את ביתם באופן קבוע עם עניים חסרי בית. ישנם ימים שבהם אדם נדרש להקדיש את רוב זמנו ומרצו לביקור חולים, ניחום אבלים, הכנסת כלה ולוויית המת. אולם בחיי היום-יום, למרות שסביבנו תמיד יש אבלים וחולים, חתנים וכלות, אנו לא נדרשים לעסוק בכל רגע בגמילות חסדים. מותר ואף צריך להקדיש זמן לעצמנו, לצרכינו. אותו רבי עקיבא שדרש "אפילו נוטל את נפשך", דרש גם: "וחי אחיך עמך –חייך קודמים לחיי חברך" (בבא מציעא סב ע"א), לא רק בשאלות של חיים ומוות, אלא גם בסדרי החיים היומיומיים (נדרים פ ע"ב).
הקריאה להתנדבות אינסופית היא פתיחת פרשת העקדה והיא המנוע של פרץ ההתנדבות המדהים שאנו חווים בימים אלו ברחבי הארץ ובעולם היהודי. אך בסופה של הפרשה קיימת האמירה "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה ולא חשכת...". איני דורש ממך למסור את כל חייך למעשה ההתנדבות, "עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד ... עת לחבוק ועת לרחוק מחבק" (קהלת ג ד-ה).
בימים אלה אנו נמצאים בעיצומו של ניסיון העקדה, גם בדרישה למסירות נפש כפשוטה בשדה הקרב, גם בדרישה למסירות נפש והקרבה יוצאת-דופן בעשייה למען הכלל והחברה: סיוע ללוחמים ובני משפחותיהם, לאלו שנעקרו מבתיהם, לפצועים, לאבלים, לשבויים ולבני משפחותיהם. כעת כולנו בבחינת "וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו ... ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו הא-להים", כל אחת ואחד, נקראים להתייצב במקום אשר הועיד לנו ה' בעת הזאת.
אנו מתפללים שנזכה במהרה להגיע לסיומה של פרשת העקדה הנוכחית. שנזכה להכרה א-להית שעמדנו בניסיון ולא חסכנו כל מאמץ כדי להיות ראויים. או אז תשמע בת קול מכרזת מן השמים: עתה ידעתי שעם ישראל הם עם יראי א-להים הנכונים לכל משימה ואתגר שה' מציב בפניהם.
במהרה נשוב כולנו מן ההר ומסידרי חיים של עקדה, לעולם שלעבודת ה' מתוך נחת והרחבה, ונתברך כאברהם אבינו אחרי העקדה בברכת "כי ברך אברכך ... והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".