ג'ו ביידן אמר לאחרונה בנאומו: "חמאס אינו עומד להגן על כבוד העם הפלשתיני, אלא חמאס פשוט רוצה לחסל את ישראל ואת העם היהודי".
במילים אלה מאפיין הנשיא את חמאס כמי שמטרותיו והאמצעים בהם נוקט הינם רוע צרוף. לעומתם מעמיד ביידן את העם הפלשתיני שמטרותיו לגיטימיות וחלקן אף צודקות (לפי ביידן) , ולדבריו צריכה ישראל לאפשר לפלשתינים הקמת מדינה בצד מדינת ישראל. בדומה קראנו בימים אלה במאמרו של יובל נח הררי "למה הם נלחמים" באתר ynet.
ישנם בישראל נאיביים לא מעטים החשים מבוכה מסוימת למול טיעונים אלה, על כן נועד מאמר זה לעשות סדר בתיאור המציאות המזרח תיכונית ובהכרת אופייה הקיבוצי של החברה המכונה "פלשתינים".
ד"ר מרדכי קידר וד"ר דן שיפטן, בדבריהם ניתן לצפות ביוטיוב, מלומדים שהקדישו עשרות רבות של שנים ללימוד הערבים, האיסלאם והמזרח התיכון, מסבירים לנו שוב ושוב איש איש בסגנונו, את מאפייני תת-התרבות של שכנינו. התרבות האיסלאמו-ערבית משופעת בהלכי רוח ברבריים והתנהגות ברברית, בהתנהלות אימפולסיבית ובהתלהמות רעיונית פרי הדמיון. דברים הללו מתבררים מתוך ההיסטוריה של שבטי המזרח מהתקופה הטרום איסלאמית ועד היום הזה ממש. משמעו של דבר הוא שהערבים שאינם בעלי תפיסה דתית אינם שונים מאחריהם המוסלמים, וחובבי אש"ף אינם שונים בהיבט זה מחסידי החמאס. האיסלאם רווי אלימות וגם האיראנים שכידוע אינם ערבים, 'מצטיינים' בכך, אך כנזכר, המקור הנו שורשי וטרום איסלאמי.
נחזור לסכסוך המזרח תיכוני דהיום. ה'עם' הפלשתיני הטוען לזכאות למדינה משלו, לא היה קיים בתודעה הפוליטית הבינלאומית בשנים 1948-1967 כשהפלשתינים חיו תחת שלטון ירדן, מפני שהפלשתינים קבלו בטבעיות את התאחדותם עם אחיהם שבירדן. כך היה לאורך 19 שנה הללו, ואין בזה כל הפתעה, שכּן ה'עם' הפלשתיני כגוף לאומי נפרד, הוא ביסודו המצאה אנטי ציונית. ובוודאי שאינו נפרד מהאוכלוסייה הירדנית.
אל"מ ד"ר מאיר פעיל המנוח, היסטוריון צבאי ואיש שמאל מפורסם, משער במאמר שכתב בזמנו, שאילו עלה ביד מדינות ערב במלחמת העצמאות, למוטט את המדינה הציונית החדשה, היה שטחה מתחלק בין מדינות ערב המנצחות, וה'פלשתינים' היו מתמזגים באומה הערבית.
למרות האמור, מדיניות ישראל הרשמית היא לאפשר אוטונומיה פלשתינית. אוטונומיה היא אחת מצורות המשטר הקיימות במספר מקומות בעולם כמו גרינלנד והונג קונג. קבוצת אנשים שחיים במשטר אוטונומי אינם 'עם ללא מדינה'. אוטונומיה היא עצמאות יחסית, ומוכרת כמוסד קוהרנטי ומשמעותי בספרות מדעי-המדינה.
אגב, אילו קבלו ערביי את ישראל את תוכנית החלוקה ב-11.47, כי אז היו זוכים כבר בימים ההם, למדינה במשמעות המלאה של מונח זה.
חרף בלוף 'ההיסטוריה הפלשתינית', הסיטואציה החברתית המורכבת שהתהוותה עם מציאותם של ערבים רבים בשטחי ישראל שאחרי 67, היא סיטואציה של אוכלוסיה השרויה בתחושת סובייקטיבית של חנק והשפלה לאומית. הדרישה הפלשתינית מגוּבּה גם כן בתמיכת מדינות רבות. על כן ראתה מדינת ישראל להציע את תוכנית האוטונומיה, (למרות שבסופו של דבר אולי תאמץ ישראל את תוכנית ה'אמירויות' מיסודו של ד"ר מוטי קידר, שמשמעה חלוקת השליטה בחברה הערבית לראשי החמולות).
המסקנה מכל זה - ומנימוקים חזקים נוספים שאין כאן מקום לפרטם - היא שהעובדות ההיסטוריות אינן מסייעות לצדד בטענות הפלשתינים, ובוודאי לא על חשבון קיומו המדיני של העם היהודי בן אלפי השנים. ובפרט אחרי שהמוסדות הציוניים, הן טרום המדינה היהודית והן לאחר הקמת המדינה, הסכימו לדרכי פשרה שונים לאורך השנים ועד הסכמי אוסלו לאחרונה – כך שאפילו אלה הסבורים שיש קורטוב של צדק בתביעות ה'עם' הפלשתיני, אמורים היו לראות בתוכנית האוטונומיה פיתרון הוגן.
ועתה מגיע אני לנקודת החוד במאמר זה. בנסיבות שתיארתי, אילו הייתה החברה הערבית–מוסלמית חברה תרבותית כי אז הסכסוך על שטחי ארץ ישראל היה נפתר בדרכי פשרה. ואם לא היה נפתר לגמרי, היו הפלשתינים עכ"פ בונים את חייהם בשטחם שלהם, כראוי לבני אדם, ומקדמים ויוצרים קיום 'לאומי' סביר וחיים שאין בו בושה וכלימה - ובמקביל היו מנהלים מאבק דיפלומטי וכד' כנגד הישראלים. אולם האופי הברברי של החברה הפלשתינית, הִכתיב התנהלות יללנית כרונית וצימאון לדם יהודי, התנהלות המהווה את מרכז שאיפותיהם, את עיקר עיסוקם והשואבת את כלכלתם.
הווה אומר, ואני פונה במילים הללו לחוגי השמאל: הלך הרוח שהוביל ומוביל את חמאס למעשי רצח והתעללות, הוא בדיוק אותו הלך הרוח שמנע ומונע מהפלשתינים האש"פיסטים לקבל פשרה פוליטית כלשהי למול מדינת היהודים. על כן בניגוד לדברי ג'ו ביידן, ובניגוד לקשקשת פרי הגותו של יובל נוח הררי: תת-התרבות הברברית משוקעת עמוק בחברה הפלשתינית לגווניה.
הברבריות באה לביטוי בסגנונות מתחלפים, לפי המקום והזמן והיכולת והשיקולים הטקטיים. אלימות מדינית, אלימות רצחנית, אלימות מילולית ותרבות שקר ערמומית בלתי פוסקת – יוצאות כולן מאותו השורש. ורבות הדוגמאות לאלימות אכזרית שסיפקו עבורנו ערביי יהודה ושומרון. ההפרדה בין שני סוגי פלשתינים כביכול, היא שקר מוחלט, היא משאלת לב ילדותית ואשלייתית.
אחינו השמאלניים: די להיגררוּת נאיבית אחרי ניסיונות שלום מדממים. עם ישראל מפציר בכם: דעו 'מיהו פלשתיני' ובבקשה מכם אל תשכחו 'מיהו יהודי'.