
ביקש לבן הארמי לעקור הכל. הכל החל עוד בניסיון לעקור את זרע אברהם על ידי כך שיצחק-אבינו לא יתחתן.
אומרת הגמרא בגיטין סד, האומר לשלוחו: צא וקדש לי אשה, ומת השליח, הרי המשלח אסור בכל הנשים שבעולם, שמא היא קרובת ארוסתו.
לבן ביקש להרוג את אליעזר כך שיצחק לא יוכל לשאת שום אישה בעולם, ונמצא זרעו של אברהם כלה ולבן יורשו [את אברהם]. וכך מובא במדרש: ויבוא אליעזר אל בתואל הביתה... ויהי כאשר שמו לפני אליעזר לאכול, וישם לבן רעל בקערת המרק אשר נתנו לאליעזר, כי אמר בליבו: יאכל וימות, וארש אותו [את אברהם]! אך אליעזר אמר: לא אוכל עד עם דיברתי דבריי. ברגע זה, וייקח המלאך השומר את אליעזר את השולחן ויסב אותו... זאת הייתה מלכודת הדבש הראשונה של לבן-הארמי כלפי האבות. ואחריה באה זו שבפרשתנו.
יעקב אבינו עמד משכבר על טיבו של לבן-הארמי, ודאי שמע עליו רבות מפי רבקה, בטרם שלחה אותו לשאת את בתו של לבן. רבקה זו, אביה רמאי, ואחיה רמאי, ואף אנשי מקומה כן, והצדקת הזו שהיא יוצאה מבניהם, אומר המדרש, למה היא דומה? לשושנה בין החוחים. צדקת זו לימדה את בנה ש'עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל', כיצד עליו להתייחס לעשו אחיו, וכיצד כלפי לבן חמיו. ידעה היא שמעשה אבות סימן לבנים, ועליהם, על עם-ישראל, להיות מחושלים מפני עשוויות ולבניות כאחד.
יעקב-אבינו אכן ניזהר. למד הוא מהקב"ה לדייק בניסוח כדי למנוע אי הבנות. שהרי כשציווה ה' את סבו אברהם להעלות את בנו, הוא אביו, לעולה, אמר לו הקב"ה, החל ברחל בתך הקטנה: 'קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק'. וכדברי רש"י במקום, 'את בנך'- אמר לו: שני בנים יש לי. אמר לו: 'את יחידך'. אמר לו: זה יחיד לאימו וזה יחיד לאימו . אמר לו: 'אשר אהבת'. אמר לו: שניהם אני אוהב. אמר לו: 'את יצחק'. כך נהג יעקב אבינו, בדברו אל לבן-הארמי: 'וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל, בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה'. וכדברי המדרש-רבה: אמר לו: הואיל ואני יודע שאנשי עירך רמאים, לפיכך אני מברר עסקי עמך. ויאמר: אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה -רחל, ולא בלאה, בתך, שלא תביא אחרת מן השוק ושמה רחל, הקטנה - שלא תחליף שמותן זו בזו. ובלשון רש"י: כל הסימנים הללו למה? לפי שיודע בו שהוא רמאי וכו'.
אך למרות שההצעה בחוזה, הייתה מפורטת בדיוק מירבי והיה אף קיבול כדין, היא לא הועילה לו ליעקב. יעקב אכן ידע עם מי יש לו עסק ולכן חשד, והוסיף על אלה סימנים שנתן לרחל. יעקב הפעיל את כל כללי הזהירות, דקדק בהסכם, סיכם על קוד סודי בינו לבין רחל. ובכל זאת כל אלה לא עמדו לו מול מלכודת הדבש השנייה של לבן הארמי.
אחיו אני ברמאות! אומר יעקב. התאמנתי עם כל ה'איפכא מסתברא' כדי לא להיכשל בקונספציה האומרת שכאשר יש הסכם מפורט, אין ממה לחשוש. אך כנראה רחוק אני מלהגיע לקרסולי רמת רמאותו ושקריו של לבן-הארמי, שמזה דורות אפוף הוא ברמאים, והרמאות מוטבעת בו, ואני 'אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים'. ומוסיף החזקוני, שתמימות זו של 'תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב', גרמה ליעקב להפריז במחיר, ולא להסתיר שאוהב הוא את רחל וכבר נתן עיניו בה. לכן ידע לבן ברמאותו שגם משיתן ליעקב את לאה תחילה, הוא ימשיך לעבוד גם עוד שבע שנים עבור רחל. וכבר אמר שלמה המלך: 'רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה', אך לא כן כשמדובר באיש האמת, ביעקב-אבינו, היודע שלימים ישאל 'הנשאת ונתת באמונה'?
בשל מידת אמת זו, לא הציע כלל יעקב שיעבוד רק שנה או שנתיים, כי אליבא דאמת לא היה בדעתו של יעקב שראוי שתינתן לו אישה יפה ומיוחדת כרחל, בשביל עבודה מועטה, ולכך כבר בתחילה הציע שבע שנים, ולא כדרך הסוחרים.
ובאמת, עולם הפוך לפנינו. הרי יעקב מציע ללבן הצעה שאי אפשר לסרב לה. להקים עם בתו את בית-ישראל. בימים כתיקונם ובאנשים מתוקנים, היה על לבן להציע נדוניה מכובדת ליעקב, ולא להסכים שיעקב-אבינו יעבוד אותו כלל ובוודאי שלא לשלם מראש. אך כאמור בלבן-הארמי עסקינן.
על טבעו זה של יעקב-אבינו, מביא הרב טייכטל הי"ד ב'משנה שכיר', דבר מתוק כלשונו. יעקב-אבינו, בחיר-האבות, 'אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים', היה שלם בתכלית השלימות בלי שום פגם, ולולי כן לא היה זוכה למדרגה שצורתו חקוקה בכסא-הכבוד. וכאשר אמר ללבן שיעבוד ברחל הבת הקטנה, בלי ספק היה גלוי וידוע לו שאין בלקיחת הצעירה לפני הבכירה שום נדנוד איסור ופגם, ואפילו רק מנהג חסידות ופרישות אין בזה כלל.
ואיך החציף אפוא פניו לבן-הארמי לומר ליעקב שיש בזה פרישות או איסור לתת הצעירה לפני הבכירה, ושלא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה? אלא שכך הוא דרכם של צבועים ורמאים, לעשות איזה דבר פרישות או חסידות לפני הרואים למען יכירו בו כי הוא צדיק גדול למען יבטחו בו, ויהיו ניצודים ברשתו אשר ארג להם ברמאות. לבן ביקש לרמות את יעקב, ועל כן הוצרך להראות לו את צדקו ויושרו, למען יוכל לגנוב את לבו, ולתופסו במכמורתו. לזאת השמיע גודל מידת יושרו, כביכול, שלא יעשה כן ליתן הצעירה לפני הבכירה.
יעקב איש האמת, האמין בתמימותו בצדקתו. ומוסיף, שזה שהזהיר השי"ת את לבן, ברודפו אחר יעקב,' הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע' , שאפילו דברים טובים של יושר וצדקה, גם כן אל תדבר עמו. זאת משום שטובתם של רשעים, הצבועים והרמאים לעשות דברים טובים הנראים, למען יצודו האנשים ברשתם אשר הכינו להם, להפשיט עורם ולמצוץ דמם.
אומר החתם-סופר בתשובה לאחד מתלמידיו: דע לך בני, שאין לך יעקב שאין לו לבן. ודומה כי אין דור לאומה הישראלית שאין לבן הלוחם נגדה. אומה זו נאבקת להציב עולם טוב מול עולם רע. 'עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה', עולם של נתינה, מול 'חֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת' שכולו שקר-לבן, המונע מאינטרסים אנוכיים. אומרת הגמרא בבא-בתרא: כל צדקה וחסד שאומות עובדי-כוכבים עושים, חטא הוא להם, שאינם עושים כן, אלא להתגדל בהם. גונבים מזה ונותנים מעשר לזה.
אמנם מעשה אבות סימן לבנים, כדברי המהרש"א בע"ז ח', אבל האם הכרחי ומומלץ לחקות כל סימן בכל מצב? והרי אחר שכרת אברהם ברית עם אבימלך, התלוננו עליו מלאכי השרת על אותה ברית אומללה בפני הבורא, ובשל כך נתנסה בעקידת בנו. וכן דעת הרשב"ם ואחרים שהסכם זה בחטא יסודו.
היה זה הסכם-שלום, ברית לדורות, שנוסחה 'החל ברחל בתך הקטנה', באופן שתמשך 'לי ולניני ולנכדי', ובכל זאת הייתה שוות ערך לקליפת השום. הרי כבר בדור הבן, יצחק-אבינו ההסכם הופר, יצחק נאלץ לחפור מחדש את הבארות אשר חפר אברהם בגרר, בעזה, ויסתמום פלישתים. גם לו היה נחתם ההסכם כשברקע מדשאות הבית הלבן המוריקים, הפרתו הייתה צפויה במידה שווה, וד"ל. ברית אחת לנו. אומר דוד-המלך, 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם'. העוז הניתן על ידי כורת הברית, 'כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ', זוהי הברית ואין בלתה לשלום בינינו ולניצחון מול אויבינו, גם מול אויב אכזר בו משולבים ישמעאליות, עשויות ולבניות כאחד.
יותר מאשר החרב הישמעאלית המונפת על ידי האויב כנשק טקטי, הפסיכולוגיה מבית-מדרשו של לבן-הארמי היא אצלו נשק אסטרטגי. יעקב ובניו לאורך הדורות מהווים טרף קל באשר הם מטבעם רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים, אנשי חסד ואמת, ככתוב: 'תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם'. נוכלים זקוקים כידוע, לקורבנות, להצעה אטרקטיבית, ולרכישת אמון הקורבנות בנכלוליהם, וישכנעו גם בהצעות הטומנות בחובן פצצות זמן. אין יקר יותר מבנים ומבנות שבשביה, אבל על בני-יעקב לזכור בעת הזאת, שעם כל הקושי, אין ליקרם בפרהסיה.
הרי על הפגנת אהבתו לרחל בפרהסיה, שילם יעקב-אבינו ביוקר, ולא עזר לו ההסכם המפורט שנכתב 'החל ברחל בתך הקטנה'. כדאי הוא לנו ללמוד מהאבות את הטוב ומהמוטב ללמוד להיטיב, ולא לחזור על כל מעשה כסימן לבנים. ובעז"ה, 'תִּפֹּל עֲלֵיהֶם, על כל אויבינו, אֵימָתָה וָפַחַד'.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל