אל תגידו שואה

לפני חודש ביקרתי בקיבוץ ניר עוז. זה היה סיור שנצרב בנשמה. כזה שאי אפשר להסיר אותו משם גם אם ארצה, ואני לא רוצה. הגעתי לשם עם רשות העתיקות שפועלת באינטנסיביות בעוטף.

לצד חיפוש שרידי אדם, היא מקימה פרויקט לתיעוד ושימור היישובים שנפגעו ביום שמחת תורה. ביקרנו שם עוד לפני ששוחררו חטופים משבי החמאס, ותושב הקיבוץ שערך לנו את הסיור היה שרוי בכעס עמוק על מדינת ישראל ובאבל על הקיבוץ ונרצחיו. לא כל המדשאות נפגעו ולא כל הבתים, והניגוד בין הפסטורליה של מה שעודנו עומד על תילו ובין מה שהתרחש במקומות שבהם עברו ותקפו המרצחים היה קשה לעיכול.

אנחנו עוברים בין בתים שבורים ושרופים. המדריך שלנו מספר מי התגורר פה ומי שם, על מי שהם היו ועל מה שקרה להם בבוקר ההוא. הנה הבית של בני משפחת ביבס. לול התינוקות הפוך על צידו, המוצצים והבקבוק זרוקים, דובי לבן על הרצפה, צעצועי תינוק. בתוך הבלגן, בגדים קטנים מקופלים בתוך הארון. היו פה חיים. ביציאה מהבית זרוק על הרצפה שלט קטן עם מקל: "אהבה היא כמו סוכר, ממתיקה כל רגע מר". אנחנו עוצרים וכואבים, מייחלים לחזרתם של בני המשפחה החטופים וממשיכים.

בבית אחר בני המשפחה ברחו מהחלון והסתתרו מאחורי השיח הסמוך, בבית ההוא התגוררו בני זוג שגידלו קקטוסים מכל הסוגים. אנחנו נכנסים לבתים ומחפשים רמז למי היו תושביהם. לפעמים מוצאים בגד או ספר, מביטים ביראה בכרטיס שנה טובה שהוצמד למקרר אך האיחולים בו לא התממשו. לפעמים הכול מפויח ולא נשאר דבר. אנחנו מגיעים לקיבוץ כשבמקום כבר אין גופות, אבל הריח בלתי נסבל. ריח קשה שנכנס עמוק לתוך האף ומערכת הנשימה והדם ולא יוצא. כל מה שקראנו, כל הסרטונים שראינו, כל העדויות, הכול מקבל פתאום ממשות מקפיאת דם. כאן התרחשו הזוועות. עוד בית שרוף ומפויח ועוד אחד. והראש מקים לתחייה את הכול.

עוד קצת בתוך השכונה הזאת, ואנחנו מגיעים לקצה. לבית שהיה בנוי מחומר לא עמיד. הבית הובער וקרס. רק הממ"ד נותר על מקומו. על גג הממ"ד תצפית לעזה, מרחק של פחות משלושה קילומטרים מכאן. אני מתכופפת מתחת לגג הממוטט, נכנסת לרגע פנימה ורואה שאריות של קלנועית. ריבונו של עולם, עם מי הם התחילו? מה הם חיפשו פה? במי התעללו? בזקנים ובתינוקות? מאיפה הרוע הזה? איך בני אדם, יצירי אלוקים, יכולים להיות אכזריים כל כך? אם הגיהינום בא לבקר בארץ, כך הרגשתי, הוא היה פה.

חזרתי הביתה בעצב עמוק, ובהרגשת ודאות עמוקה לא פחות. המלחמה בחמאס ובעזה היא מלחמת החיים במוות, האור בחושך, הטוב המוחלט בעולם מול הרע שבו. לפעמים, עם התארכות המלחמה ומספר ההרוגים והפצועים ההולך וגדל, אנחנו קצת שוכחים את זה. זו מטרת המלחמה, לכן אנחנו שם. אסור לשכוח לרגע.

לא תוכנית להשמדה המונית

אנשים רבים מתייחסים לשבת-שמחת תורה האחרונה כאל שואה. את מחבלי הנוח'בה הם משווים לנאצים, ואת הזוועות שהם ביצעו באנשים נשים וטף משווים למעשיהם של הגרמנים צוררי היהודים. בסוף השבוע הזה, שבו אנחנו צמים לזכר תחילת החורבן וזוכרים גם את השואה, בואו נתבונן בכך שוב.

הן הגרמנים והן אזרחי עזה ניזונו מתעמולה רבת שנים נגד היהודים. בשביל העם הגרמני היהודים היו עכברים, יצורים לא אנושיים שאין בעיה להרוג אותם. התעמולה שערביי עזה ויהודה ושומרון מפיצים על היהודים ועל ישראל היא חמורה וארוכת שנים עוד יותר. הרג של יהודי הוא לא מעשה שולי, הוא מצווה שהופכת את המבצע שלה לקדוש. יהודים הם בני מוות. הנאצים וגם מחבלי חמאס אינם מבדילים בין יהודי ליהודי, לא היה אכפת להם גיל הנרצח, מינו או עמדותיו הפוליטיות. השנאה היא מוחלטת. אבל למען האמת והצדק, למען הדיוק ההיסטורי וגם למען המורל שלנו, חשוב להבדיל בין שני המקרים.

בשמחת תורה לא הייתה שואה, נקודה. היו רצח והרג והתעללות ומיתות משונות, וכל אחת מהמילים האלה היא כואבת ורבת משמעות, אבל זו לא הייתה שואה. סדרי הגודל של הנרצחים אינם בני השוואה. מה שהיה בשמחת תורה הוא אפילו לא אלפית מנרצחי השואה. כן, כל אדם הוא עולם, ומעגלי האבלים עליו רחבים וגדולים, אבל היום, אף על פי שעברו שמונים שנה, אנחנו לא יודעים את שמותיהם של כל נרצחי השואה. קהילות שלמות שנטבחו ונרצחו והוגלו. שנית, מעשי הזוועה בשמחת תורה לא התמשכו אלא היו חד־פעמיים. נכון, המחבלים בפרט וחמאס בכלל היו חוגגים אם כל היהודים היו מתים, אבל לא הייתה תוכנית להשמדה המונית, שיטתית ומסודרת של העם היהודי.

פרט לכך, חשוב לזכור שבשמחת תורה אלפי המחבלים, אכזריים ככל שהיו, לא היוו איום קיומי על המדינה הקטנה אך הנחושה והחזקה שלנו, או על קיומו של העם. הם הושמדו בתוך כמה ימים, ואחר כך חטפו מתקפת נגד קשוחה ועקשנית, שבה מי שרצח לא יראה עוד אור יום. שכונותיהם נמחקות, בתיהם מושמדים וחיילינו רודפים אותם עד חורמה. נזכור עוד, שהשואה הסתיימה בתעייה של הניצולים הגיבורים ברחבי אירופה. הם חיפשו מנוח לכף רגלם, ואיש לא רצה בהם. אלה שבחרו לעלות לישראל היטלטלו בספינות צפופות ורעועות והגיעו לכאן בקושי רב, באופן לא חוקי, לפעמים גורשו שוב והוגלו. לא הייתה לנו מדינה.

בשמחת תורה היו מחדלים רבים, נוראים וקשים, אך בסופו של דבר הניצולים פונו למלונות והם אוכלים ושותים ומטופלים, רוב ההרוגים והנרצחים הובאו לקבורה וצוות גדול מחפש אחר הנעדרים. כן, סימני השאלה הגדולים מונחים בצד ומחכים להתברר אחרי שכל הכאוס ייגמר, אבל אין ספק שאנחנו במקום אחר, אחר לחלוטין.

אז אפשר לומר על מחבלי החמאס נאצים, אבל אל תגידו שואה על היום הקשה ההוא, שהיה לפני חודשיים וחצי. מי שמכנה אותו שואה פוגע בזכר האירוע הנורא בהיסטוריה של האנושות. שנים של רדיפה ורצח שיטתיים של העם היהודי בהיקפים שלא היו עד אז ולא מאז. אל תאמרו שואה, כי יש לנו מדינה. כי כבר באותו בוקר קפצו לוחמים מיחידות רבות של צה"ל, ושוטרים ואנשי כוחות הביטחון, וחשו להגן על הקיבוצים והמושבים והעיירות של העוטף. אל תגידו שואה, כי ברוח הגבורה שלהם ובנשק שבידיהם הם הגיעו ונלחמו והרגו והבריחו ורדפו את המחבלים, והטבח הופסק ומאז אנחנו רק תוקפים. זכינו ואנחנו חיים בעידן אחר לחלוטין. כזה שלפני מאה ומאתיים ואלף שנים אולי ביקשו עליו בתפילה וייחלו לו, אבל הוא לא היה תרחיש ריאלי. זכינו וחיילינו נוקמים את דם ההרוגים ותוקפים את מי שזומם להורגנו. צריך לזכור את זה בכל בוקר, כששמות ההרוגים מתפרסמים, צריך לזכור את זה בכל ערב לפני השינה, כשעומס הדאגות מאיים להכריע. הרשע עדיין נמצא בעולם, לפעמים הוא מצליח להכות חזק, אבל לא ניתן לו להכריע.

לתגובות: [email protected]

***