
הרב פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב, התארח בכאן מורשת ועמד על הערכים שמתגלים בפרשת השבוע האחדות, הערבות, והתשובה, כמנועי הצמיחה של העם היהודי כיום במלחמה.
פרופ' כהן פתח וציין כי אנו נמצאים היום בתקופה דואלית: מחד, יש בה אבידות קשות. הדמעות לא מפסיקות לנוכח ההלוויות, ההספדים, סיפורי הנופלים המיוחדים ועוד. כל אחד עולם ומלואו עד שאתה משתהה אלו אנשים רמים מסתובבים בתוכנו.
הם מותירים בנופלם משפחות שלמות שיגדלו עם יתמות ואובדן ונתפלל שימשיכו למצוא נחמה וחוסן בגבורה ובמסירות הנפש של יקיריהם. מאידך, בה בעת אנו חווים דמעות של התרגשות לנוכח הגבורה של החיילים, המשמעות שהם שואבים משדה הקרב, הזהות היהודית והלאומית המתחדשת בקרב העם, הערבות ההדדית שהביאה לא מעט אנשים למסור את נפשם ולהגיע להציל את יישובי העוטף והמסיבה בלי לשאול לאיזה מגזר הם שייכים, מה היא השקפתם הפוליטית והדתית, האם הם תומכי רפורמה משפטית אם לאו ועוד.
עם הקופצים הללו אנו מונים את שלוש מאות אלף הישראלים שהגיעו בטיסת חילוץ לישראל ולימדו את העולם כולו ערבות הדדית מהי, תוך שנתנו למונח 'טיסות חילוץ' משמעות שונה מהמקובלת בעולם, לפיהם טסים מרחוק לתוך מקום הסכנה ולא להיפך. כפי שקורה בכל פיגוע ופיגוע ל"ע, שבמקום לברוח ממקום הסכנה, אנשים מסתערים פנימה. כל זאת מתוך תחושה עמוקה של בני משפחה אחת. דבק זה נבנה בין היתר ממאורעות פרשת השבוע, שלא באו ללמדנו סיפור היסטורי בעלמא. זהו הסיפור שאנו שומעים מגיל ינקות מידי שבוע בשבוע, הוא ההופך אותנו לסיפור משותף אחד, ואף שיש המנסים להשכיחו, הוא עדיין מחבר אותנו לנצח.
פרופ' כהן הוסיף ואמר כי כעת מתברר עד כמה שמירת המסורת והזהות היהודית חשובה לחוסנו של העם. כך סיפר שנתן הרצאה בפני פורום רחב שרובו אינו חובש כיפה ודיבר על "דינא דמלכותא דינא", ועד כמה חכמים נזהרו, לעיתים על גבול הטירוף, מלקלוט ולאמץ את דיניו של השלטון מסביבם מחשש לאבד את דיני תורת ישראל.
בחכמתם ראו (כפי שראה רבן יוחנן בן זכאי בבקשו את יבנה וחכמיה) שתורה זו היא המולדת הניידת של העם היהודי: לא טריטוריה, לא צבא, ולא מוסדות שלטון חיברו את העם, אלא אותן מצוות יומיומיות. לו היתה ההלכה גמישה ואלסטית, מתיישרת עם ערכי סביבתה ונטמעת באוכלוסייה שבה היא נמצאת, לא היינו יושבים היום כאן כעם אחד. לו היו מתנרמלים עם הסביבה ואז היו באים ראשי הציונות וקוראים לעלות לציון ולירושלים, למה שקריאתם היתה מניעה מישהו ממקומו, לעלות למקום בו יש סכנה קיומית של ממש, הנמצא במלחמת שחרור, ונלחם על מדינה מלאת טרשים וביצות.
לו למשל היו מתירים בפזורה להדליק נרות חנוכה בלי פרטי פרטים מדוקדקים, חג זה לא היה נותר בידינו. ולא היינו רואים היום מפקדים בצבא הגנה לישראל, לא בהכרח חובשי כיפה, על אותה אדמה, מצרפים לפקודת ההתקפה שלהם אמירות בנות אלפי שנים, כמו 'באנו חושך לגרש' (גם אם לא מתוך מסגד ☺).
פרופ' כהן הוסיף ואמר כי בפרשת השבוע אנו מתוודעים לכאורה לנקמתו של יוסף באחיו. לא ברור כיצד יוסף הצדיק מתנכל לאחיו. הוא מתכנן בקפידה נקמה קרה. הוא קובע כללים שיובילו את אחיו למצרים בערמה, כמו למשל שאין לשלוח עבדים לקבל אוכל, ואין אחד יכול לקחת אוכל עבור אחר, וכל אחד שנכנס רושם שמו ושם אביו, וכך זיהה שאחיו הגיעו. הוא מטיח בהם אשם שהם מרגלים ולאחר מכן כולאם, וטוען כי ייאמנו דבריהם רק אם יביאו את אחיהם הקטון. דרישתו זו לא תוכיח דבר כמובן.
לאחר שבנימין מגיע הוא מחליט לשתול את גביעו דוקא באמתחת בנימין, לא לפני שדאג להרבות את חלקו בסעודה על פני חלק אחיו. מה פשר ההתנכרות והאכזריות? קשה יותר להבין את הרצון לנקום אחר שיוסף הכיר כי "לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם האלוקים וישימני לאב לפרעה". אנשים שמכירים בהשגחה עליונה - לא מרגישים צורך לנקום!
פרופ' כהן השיב כי יוסף ביקש להעביר את אחיו תהליך תשובה יזום, על פי דברי הרמב"ם, "ומה היא התשובה? שיעזוב החוטא חטאו ויגמור בליבו שלא יעשנו עוד וצריך להתוודות בשפתיו". ואכן אמרו האחים לאחר כליאתם הראשונה "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו". אך בכך לא די. מוסיף הרמב"ם: "ואיזו היא תשובה גמורה?
זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשות ופירש ולא עשה מפני התשובה". יוסף מביא אותם בדיוק לאותו מקום שהיו בו לפני עשרים ושתיים שנה כשמכרו אותו עצמו. הוא נותן לבנימין מנות יותר מכולם ומטיב עמו כדי לעורר את קנאתם כפי שהיה עם כתונת הפסים. לאחר מכן ציוה: "האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי לעבד ואתם עלו לשלום אל אביכם". היתה להם את כל הלגיטימציה להותיר את בנימין שם, בפרט שהוא אשר גנב את הגביע, ואף היכו אותו בשל כך.
אך אז ניגש יהודה, בפסוק הפותח את פרשתנו, לוקח אחריות (לא רק במילים ☹) בהמשך לאחריות שלקח בענין תמר, ואומר: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו". מדוע יהודה מתנדב לוותר על החופש שלו ואולי על חייו למען אחיו? אמירתו הבאה מהדהדת עד ימינו אלו "כי עבדך ערב את הנער...". אולי משום כך יעקב יבחר בו למלכות אף שהוא הבן הרביעי. ואולי משום כך העם היהודי נקרא על שמו.
פרופ' כהן ציין כי באמירתו זו של יהודה הוא למעשה תיקן את האמירה "השומר אחי אנוכי?" של קין. וכך למעשה ספר בראשית מתאר יריבות אחים שעוברת שלב אחרי שלב עד לאחדות והערבות.
זה מתחיל בקין הרוצח את אחיו הבל, ממשיך ביצחק וישמעאל שמתפייסים קלות רק בקבורתו של אביהם, המשך בעשיו ויעקב שהתחבקו אך היה זה חיבוק קר וכל אחד הלך לדרכו, ולבסוף אצל יוסף ויהודה, שכאן מתגלה: חרטה, פיוס, מחילה, תשובה וערבות. על בסיסם אפשר לצאת לספר שמות ולבנות אומה מאוחדת. הערבות והתשובה הן ממנועי הצמיחה של העם היהודי ואלו מהדהדים עד עצם היום הזה.
להצלחת חיילינו, לרפואת פצועינו ולהשבת כל חטופינו. אמן.