מה צריך ללמוד מהאויב?

הקריאות להחליף את נסראללה הלכו וגברו. יותר מדי שנים הוא נמצא בראש המערכת והוא עדיין לא הצליח לפתור את הבעיה הישראלית. והפעם הוא נכשל כישלון חרוץ.

בעיני אנשי החיזבאללה אירועי השבעה באוקטובר היו הזדמנות שלא תחזור. "אם רק היינו תוקפים את ישראל באותו בוקר, כל הגליל היה בידינו, לא היה מי שיעצור אותנו באותו בוקר.

אם החמאס החובבני הגיע לכאלה הישגים, אנחנו עם לוחמינו המקצוענים, ובראשת כוח רדואן, ועם כוח האש והטילים שבידינו היינו משיגים הישגים לא פחות מהם. נוסיף לכך שפתיחת חזית צפונית לישראל, נוסף על הדרומית, הייתה גורמת שם להלם ועוזרת גם לחמאס. למרות שלא תקפנו, אנחנו משלמים מחיר דמים ומונים מאות הרוגים מחוליות הנ"ט שלנו. גם ההרתעה שלנו נפגעה לבלי הכר. זו הייתה הזדמנות חד פעמית, וחוסר הניצול שלה הוא כישלון היסטורי שייזכר לדורות. נאסראללה הוא האשם הבלעדי במחדל ה7.10 ועליו ללכת הביתה".

"להסגיר את סינוואר לישראל, זה מה שמגיע לו", זעקו כותרות העיתונים בעיתון 'חאמאסטן'. "מה שהיה נראה כמהלך אסטרטגי מבריק התגלה למעשה כהתאבדות והוצאה להורג של הארגון שלנו, ובכול אשם יחיא סינוואר. האירועים שהחלו בשמונה באוקטובר בהפצצות על עזה הן תחילת הסוף. למה הוא היה צריך להתגרות בישראל בצורה כל כך בוטה? תמיד ידענו ללכת על הגבול הדק שבו אנחנו פוגעים בישראל בלי לשבור את הכלים, וסינוואר חצה את הקו הזה ומוביל את הארגון אל סופו הטראגי.

נכבה 2023 היא אשמתו של אדם אחד: יחיא סינוואר. גם לאחר שישראל נכנסה לבתינו ולערינו והרגה את טובי מפקדינו, סינוואר לא תיקן את שיטתו, והוא מתעקש מול ישראל בסוגיית החטופים, מה שמוביל לקריסת המנהרות שבנינו במשך שנים ובהפיכת עזה לעיי חורבות. בל נשכח גם אלפי שבויים שנפלו בשבי ישראל. סינוואר צריך ללכת הביתה, ויפה שעה אחת קודם"!

אם נקשיב למה ששומעים במחוזות מסוימים בתקשורת הישראלית, זה מה שהיינו מצפים לשמוע אצל אויבינו, אך אצלם לא נשמעים קולות כאלה.

למה הציבור הערבי והתקשורת הערבית לגווניהם לא משמיעים זמירות כאלה?

נראה שהם מבינים טוב מאיתנו שבמלחמה, כמו במלחמה, הדבר החשוב הוא הרוח הלאומית, תחושת הניצחון והאמונה ביכולת לגבור על אויבינו. כל מה שפוגע במאמץ הזה, אסור לו להישמע, וזמנו הוא אחרי המלחמה. לא בכדי שולחים במלחמה את הירא ורך הלבב לביתו.

לא מספיק שיש צבא חזק שמכה באויבינו בלי רחם ומפיל בהם חללים. אם בסופו של דבר, תהיה תחושה של הפסד, כל הצלחה צבאית לא תכפר על כך. זה מה שקרה במלחמת יום הכיפורים: מדינת ישראל שחטפה מכה קשה בתחילת המלחמה, הפכה את הקערה על פיה תוך זמן קצר, גברה על האויבים בכל החזיתות וכבשה להם שטחים. אכן, ניצחון צבאי מפואר, אך בעוד במדינת ישראל מלחמת יום הכיפורים מצוירת עד היום כספק ניצחון ספק תבוסה, המצרים מציירים אותה כניצחון מחץ שלהם, ומתייחסים למלחמה זו מבחינה מורלית כניצחון שלהם. הם מבינים שלא פחות מהניצחון בקרב, ישנה מלחמה גם על התודעה.

על אחת כמה וכמה שבשעת מלחמה התודעה הזו היא קריטית. חיילים שנלחמים חייבים להאמין ביכולת לנצח ולהכניע את האויב באופן סופי ומוחלט. העורף, הן מצד עצמו והן מצד מה שהוא משדר לחיילים, חייב לשדר חוסן כלכלי ומנטלי ובכך לאפשר אורך רוח למדינה להמשיך במאבק. השדר בתקשורת שמגיע גם לאוזני אויבינו צריך להיות חד משמעי, כך שלא תהיה להם תקווה כלשהי שיש להם אחרית ותקווה. לא רק החיילים יוצרים את הניצחון אלא האומה כולה, ממשפחות החיילים והנפגעים ועד אחרון הטוקבקיסטים.

ב"ה הלוחמים בשטח חשים את המחויבות הזו, עושים את תפקידם בחזית ומשדרים עוצמה וחוזק. גם משפחותיהם פועלות בדרך הזו ועושות את תפקידן נאמנה. עלינו להשמיע את הרוח הזו מעל כל במה, לתת לה הד תקשורתי נרחב, ולשדר אותה כלפי פנים וכלפי חוץ, ובעז"ה נרדוף אויבינו ונשמידם ולא נשוב על כלותם.