לאחר שהעניק ברכות לכל אחד מבניו והורה להם שוב להשיב את עצמותיו לארץ ישראל, מניח יעקב אבינו את ראשו על המיטה ונשמתו יוצאת. אך ברגע נוקב זה, של סגירת מעגל, אין שימוש בתורה בפועל שלו היינו מצפים – "וימת".
ר' יצחק במסכת תענית (דף ה' ע"ב) מבחין גם הוא בהיעדר המילה ומגיע למסקנה, ש"יעקב אבינו לא מת"! ר' נחמן המוטרד עונה לו: "וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?" - הרי בהמשך הפרשה מופיע שיעקב נחנט, שספדו לו ושהוא נקבר – איך ייתכן שהוא כלל לא מת? ולכך עונה לו ר' יצחק: "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים".
השנה התחלנו את ספר בראשית באסון ואנו מסיימים אותו בשיברון לב. לפני 12 שבועות קראנו על בריאת העולם אל מול החורבן, ולאחר מכן על המבול ששכך בעוד שהגלים הסוערים שלנו המשיכו לגאות. והנה אנו קוראים "ויחי יעקב", כאשר אנו מוסיפים להיות מוקפים במוות וביגון. ולא מדובר אפילו במיתתם של אנשים בשיבה טובה, כמו יעקב אבינו, כשסביבם בני משפחתם והם שכובים במיטה נוחה, אלא באנשים שחייהם קופחו באלימות בדמי ימיהם.
אך יעקב, וכמוהו חללינו וגיבורינו הנופלים, מתעלים מעל סופיות המוות באמצעות המורשת שהותירו אחריהם. הבנים שהוליד יעקב, ההופכים לאומה של ממש, מוסיפים לשאת את לפיד חזונו. באמצעותם, נוכחותו, הנוכחות של בני ישראל, עודנה מורגשת בעולם. לא פחות מכך ניתן לומר גם על אלה שאת לכתם אנו מבכים היום - הם הקריבו את חייהם על משמר ארצנו ועל הגנת יהודי התפוצות והם המאפשרים לנו לחגוג חתונות בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ולחיות חיים יהודיים משגשגים בארץ ישראל. אמנם הפצעים הפעורים של נפילתם לעולם לא יחלימו עד תום, אך גיבורינו שנפלו במלחמה הזו עודם חיים!
במיוחד קרובים לליבי עשרת בוגרי אור תורה סטון ועשרים בני המשפחה המורחבת של הרשת, שקיפחו את חייהם מאז השבעה באוקטובר. אני מדמיין אותם עם עוד רבים אחרים, שהקריבו את חייהם למעננו, יושבים בישיבה של מעלה (פסחים דף נ"ג ע"ב; בבא מציעא דף פ"ה ע"א), מקום מושבן של נשמות הצדיקים בעם ישראל. שם הם מתאחדים, יורדים לעומקם של התורה והשכל האלוקי, ואולי אף מפענחים את התעלומות שנותרות בלתי-פתירות, " שאלות תיקו", בעינינו.
הישיבה של מעלה איננה זוכה רק בתורת המלכים או בהתגלות אלוקית, אלא גם במעשיהם של אלה שזה עתה באו בשעריה. מעשי החסד שלהם תחת אש, גבורתם בשדה הקרב והקרבתם האישית להנצחת הסיפור הגדול יותר, מוסיפים לאורכה ולרוחבה של יריעת המסורת שלנו. הם המחישו עבורנו את היכולת לפעול יחד גם כאשר אנו מגיעים מרקע שונה מבחינה דתית ופוליטית. הם הגדירו עבורנו מהי מסירות נפש, כשנלחמו להתגייס (ולא לקבל את הפטור משירות) ולהתייצב בחזית הקרב המוצדק הזה. אהבתם לארץ ישראל ונכונותם להילחם על ערכים אלמותיים, שכנעו אותם לעצור את חייהם ולגדוע באיבם את החיים שעוד צריכים היו לחיות.
הישיבה של מעלה והישיבות של מטה קשורות וכרוכות אלה באלה. המורשת, הערכים והאידיאלים שהותירו אחריהן נשמות הצדיקים משמשים ככוכב הצפון של התורה שאנו לומדים ומקיימים כאן בעולם הזה. הם מצטרפים לדיאלוג עם החכמים, כעת הם חלק בשיח וסיג של ר' עקיבא, של הלל ושמאי, של רבינא ורב אשי.
אמנם אהובינו אינם עוד עמנו בגופם, ונעדרים הם מבתינו וממקומות העבודה שלנו, אך בדומה לתנאים ולאמוראים, הם עיצבו את ההווה שלנו וימשיכו לעצב גם את עתידנו. הם איתנו כשאנו מהרהרים באמונות וההתחייבויות שהותירו לנו, בציוויים שציוו עלינו למלא בעולם הזה. השראתם המתמשכת היא שמניעה אותנו לפעולה, ובמובן הזה, בדומה ליעקב אבינו, הם אף פעם לא עוזבים אותנו.
יהי זכרם לא לברכה בלבד, כי אם להשראה לכולנו, המנותבת מישיבה של מעלה לישיבות של מטה, ומשם לעולם שנמשיך לבנות יחד.
הכותב הוא נשיא וראש מוסדות 'אור תורה סטון'