מכיוון שהשבת חלה השבוע ביומו הראשון של חודש מרחשוון, אנו קוראים אחרי פרשת השבוע, פרשת נח, את ההפטרה שנקראת בשבתות שחל בהן ראש חודש, הלקוחה מסוף ספר ישעיהו (ישעיהו, ס"ו: א -כ"ד). קריאת מילות הנחמה של הנביא לאחר חורבן ירושלים מזכירה לנו היכן היינו רק לפני שנה.
בימים הקשים שלאחר השבעה באוקטובר, פעלו בתי הקברות ללא הפוגה עת זוהתה כל גופה וגופה, הודעות נשלחו למשפחות ולוויות נקבעו ללא הרף. הייתה זו תקופה של שבעה בלתי-פוסקת, שכן משפחה אחר משפחה התכנסה באבלה – רבות מהן בדיור זמני, הרחק מבתיהן ומיישוביהן האהובים. לצערנו, על אף שתודה לא-ל, מספר האבדות פחת, אנו מתמודדים עדיין עם ההקרבה הכואבת והמתמשכת של הגיבורים והמובחרים שבעמנו.
בימים אלה, נבואתו של ישעיהו מעניקה לנו חזון מנחם והבטחה, שהקב"ה ימציא נחמה למתאבלים על תלאותיה של ירושלים, ושקולות ששון ושמחה ימלאו שוב את רחובות ירושלים. ואולם, בפסוקים נאמר, כי רק מי שיזדהה עם קשייו של עם ישראל יזכה ליטול חלק בשמחה, שתהדהד בסופו של דבר ברחבי הארץ כולה. הגמרא (מסכת מגילה, דף ל' ע"ב) מדגישה את הרעיון הזה ומסתמכת על מילותיו של ישעיהו בהפטרת השבוע: "שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל-אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (ישעיהו, ס"ו:י).
אם יש לנו סיכוי כלשהו למצוא את דרכנו אל עבר נחמה קולקטיבית, הרי שעלינו קודם כל לחלוק זה את כאבו של האחר, ולהכיר ביגון האצור בלבנו מזה למעלה משנה. את נטל היגון הזה נושאות המשפחות שהמשיכו הלאה בגבורה לצד אלה שרק לאחרונה הצטרפו ל"מועדון" הכאוב הזה, שאף אחד לא רוצה להיות חבר בו.
בין אם אני בלוויה, בשבעה או באזכרה של חלל צה"ל או של אדם שנרצח בפיגוע טרור, אני מוצא את עצמי מוקף בגיבורים שהם הם התגלמות דברי הנביאים. אחרי אלפיים שנות גלות, הם באמת ובתמים "ששים את ירושלים", שמחים בשבילה ואוהבים אותה – גם כשמחיר המסירות שלהם אליה מצריך את ההקרבה האולטימטיבית – לאבד את האדם האהוב עליהם ביותר בעולם.
אני סמוך ובטוח שאנו חיים בתחילת ימות המשיח, ואולם אנו מכירים בכך שהדרך ארוכה ושגאולתנו הסופית באה במחיר הבלתי-נסבל של אובדן הנשמות הקדושות ביותר המתהלכות בינינו. הפרדוקס הזה מגדיר את מצבנו: אנחנו מסוגלים לחגוג ולשמוח במדינה עצמאית ומשגשגת תוך שאנו מוכי יגון לנוכח לכתם בטרם עת של רבים וטובים, ובהם חברנו ובוגרנו האהוב הרב אבי גולדברג, שנמנה על הקדושים ביותר שבעמנו.
ההפטרה סוללת עבורנו דרך שבאמצעותה ניתן להבטיח שלעולם לא נשכח מהי תכליתנו המשותפת. הנביא מכריז: "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ" (שם, ס"ו:י"ג). הפסוק המרגש הזה מדמה את הקב"ה להורה אוהב שלוחש מילות נחמה אינטימיות ופרטיות לבנו. אך הוא גם מזכיר באותה נשימה את הנחמה הרחבה יותר שבבניין ירושלים.
מהפסוק הזה לקוחה הברכה השגורה שאנו אומרים בעת ביקור תנחומים – "המקום ינחם אתכם" – שנועדה לנחם את האבל לא על אובדנו האישי בלבד, אלא כמחווה של סולידריות עם כל אבלי ציון וירושלים גם על חורבן בירתנו ההיסטורית. הוא מוכיח עד כמה האבל הפרטי שלנו קשור לסיפור הקולקטיבי שלנו ומחבר בינינו באמצעות זהות ותכלית משותפות.
למעשה, הפסוק הבא בהפטרה - וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד ה' אֶת עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת אֹיְבָיו (שם, ס"ו, י"ד) – נחרט באבני הכותל המערבי לפני דורות רבים על ידי אחד המבקרים במקום. גם הוא מהווה תזכורת לכך, שתקוותנו לנחמה איננה פרטית בלבד, אלא משותפת. אנו אבלים יחד, אך אנו גם מתפללים יחד, שיום יבוא ונשמח בצוותא בראותנו את ההתחדשות שתגיע מכל לב ולב מוכה יגון ואבל אל העם כולו. מי ייתן ונראה בבואו של היום הזה במהרה, מי ייתן ונזכה לעידן שבו רחובות ירושלים שוב יתמלאו בשמחה וכאבנו המשותף יהפוך לעוצמה קולקטיבית – ולשלום.
הכותב הוא נשיא וראש רשת מוסדות 'אור תורה סטון'