'וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה... וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת'. מחד שמח סוף סוף לחיות בטוב 17 שנים, עם כל בניו, כשהם מאוחדים וכשכולם, יוסף ואחיו, מכירים בכך שמהם, מכולם כאחד, יבנה בקרוב עם-ישראל.
אך הפרשה פותחת בשמו הראשון של יעקב-אבינו, יעקב ולא ישראל, כי יעקב חש את סכנת הגלות ולכן ימי ישראל קרבים למות, עד שיצאו בניו מגלות מצרים לחיים עצמאיים בארץ-ישראל. כל שבעים נפש יעקב נמצאים בארץ-גושן, במיטב ארץ-מצרים, אך זהו גם הפיתיון להישארות בניכר, ובסכנה שייטמעו בין הגויים, והתדרדרו עד מ"ט שערי טומאה כפי שאכן קרה.
בפרשה הקודמת אומר הקב"ה ליעקב: 'אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם...', ואכן 'ויֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד'. ישראל ומשפחתו חיו מעתה בתנאים כלכליים טובים, במיטב הארץ, [מעין בורופארק קטנה לשבעים נפש...], אך מיד אומר הכתוב: 'וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת'. אלו הם אינם חיי ישראל, אלא החיים של יעקב. כך הוא עפ"י הגמרא בסנהדרין קו. במילים אחרות, חיים של יעקב יש בגלות, אך חיות של ישראל אין אלא בארץ-ישראל.
לא בכדי יעקב הוא זה שתיקן תפילת-ערבית, המסמלת את חשכת הגלות, כדי ללמדנו שלא די בעבודת ה' 'לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ' , אלא יש גם להגיד 'אֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת', גם בלילות ימי צרה ודאגה. ואכן, כך עונה יעקב לשאלת פרעה על ימי שנות חייו: 'וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי'. אומר הרש"ר הירש: המונה שנים אינו מחשב ימים. רק אנשים נבחרים מחשבים כל יום ויראו בו את תפקידם המיוחד. האדם האמיתי אינו חי שנים אלא ימים. וכך אומר גם פרעה: כמה ימים חיית בשני חייך? ובהציגו כך את שאלתו, הוא מגלה את הרושם העמוק שהשרתה עליו דמותו של יעקב כמי שניצל את כל ימיו. בתשובתו מבדיל יעקב בין לחיות לבין לגור. לא חייתי הרבה, אך גרתי עלי אדמות מאה ושלושים שנה. ימי השנים שאוכל לקרוא להם חיים, בהם מילאתי את תפקידי ליוצרי במלואו, היו מעטים, ודווקא הם היו רעים, מלאי יגון ודאגה. הוטל עלי התפקיד לחיות בצרה את חיי הצרה. במילים אחרות, תפקידי להראות לזרעי אחריי מהי דרך עבודת ה' הראויה גם בעתות צרה ודאגה.
יעקב-אבינו מראה לכל איש ואשה מישראל שבכל מצב, כל יום יש לפתחו ב'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'. בכל יום מודים אנו על היום החדש שבו החזיר בנו הבורא את הנשמה, מתוך אמונה רבה בכוחותינו למלא גם בו את תפקידנו בעולם, כל אחד בדרכו.
יעקב אבינו חי שנים רבות חיי דאגה וסכנה, תחילה עם עשיו ואחר כך עם לבן, אך דומה שעיקר חיי הדאגה שהורידוהו ביגון שאולה, היו מאז אמר בלב שבור: 'כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף'. כאב ודאגה קשים מנשוא שאליהם התווספה העובדה ששמעון חטוף במצרים, עם חשש לחייו. היו אלה אמנם חיים בארץ-ישראל, אך היו הם מלאי דאגה.
בעניין דאגה, זכורני מכתבו של הרב יונה מרצבך זצ"ל, מעורכי האנציקלופדיה-התלמודית, שכתב לתלמידו אהובו, אמו"ר ע"ה, שחשש מפני הנאצים שהיו בדרכם לארץ-ישראל, וכך כתב: 'אל תדאג במקום שאין בדאגה תועלת, ואם הגרמנים ימ"ש יגיעו לחיפה, בוא אלינו לירושלים'...
ידע יעקב שחייו לֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַיו , כי מבין שלשת האבות, עליו הוטל התפקיד הקשה לחיות באמונה גם בימי צרה ודאגה, למען יראו וידעו צאצאיו וצאצאי צאצאיו בכל דור ודור, שכן הוא רצון ה'. וכפי שממשיך ואומר הרש"ר הירש: יעקב אומר - אין להשוות את תוכן חיי עם תוכן חיי אבותיי. הם חיו יותר, כל ימי מגוריהם היו חיים, והם זכו למלא את תפקיד חייהם בתנאים של אושר ועושר. יעקב אינו מתלונן, אלא משקיף הוא אחורה בענווה על ערכם המוסרי של החיים שעברו עליו.
ואכן יש הבדל מהם חיי-אדם אצל יהודי ומי שאינו. המצרים אומרים ליוסף: ...וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה., החיות שלהם היא עצם האכילה. אומר המלבי"ם, רבי מאיר לייבוש וייזר, לפני כ- 150 שנה באוקראינה - פרעה, לפי הבנתו קרא לכל השנים שמתהלך אדם על האדמה בשם שנות חיים, אכול ושתה כי מחר נמות... עונה לו יעקב: ...דע כי מעט ורעים היו ימי שני חיי, כלומר, השנים שהייתי חי חיים נפשיים שהם הם חיי האדם האמיתיים, היו מעטים ורעים, אך אבותיי עבדו ימים רבים את ה' והגיעו לשלמות הנפש, לשלמות הרוחנית.
למרות כל האמור, הקב"ה מדקדק עם צדיקיו. אומר המדרש שיעקב נפטר 33 שנים צעיר יותר מיצחק אבינו כי טעה באומרו לפרעה שחייו היו מעטים ורעים, שהרי 'לפום צערא אגרא', כגודל הצער גודל השכר, ומכל ניסיון יצא הוא מחושל יותר בעבודת ה', ומבחינה זו חייו היו מלאים ושלמים.
אך בהיבט מסוים החיים של יעקב-אבינו אינם מסתיימים במותו. צדיקים במותם נקראים חיים. יעקב יודע שאינה דומה אחוזת-הקבר שקנה אברהם לאחיזה בארץ-כנען לאחוזה בארץ-גושן. למד יעקב אבינו מסבו, אותו שימש במשך 15 שנה, שלמרות שסביר שהיה זוכה להיקבר בכבוד גדול במאוזוליאום של מצרים, עליו להיאחז בארץ-אבות במקום קבורתו בחברון במערת המכפלה, כי קבורתם של האבות בארץ-ישראל מהווה מצפן לדורות לבניהם אחריהם לשוב הביתה לארץ-ישראל.
זאת, גם אם כרגע חיים הם חיי נוחות וחיי מותרות בגלות, בהיאחזם במיטב ארץ-מצרים, וגם מבחינה רוחנית, זכו שיהודה כבר הקים ישיבה בגושן ומורה הוא בה תורה. אכן, הוו מצויינים במצוות גם בגלות, כאפרים וכמנשה שנולדו וגדלו בגלות, כדי שתזכרו אותן לכשתשובו לארץ-ישראל. לכן, פונה יעקב ליוסף, ומשביעו, עשה עמי חסד ואמת, 'אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם' . יעקב חי 147 שנים, אך גם במותו מבקש הוא להראות מהו מקום החיים האמיתי של עמו, וזאת גם אם לפעמים החיים בארץ קשים כפי שחווה. כך ינהג גם יוסף בסוף הפרשה, וכך נהג יעקב בקוברו את רחל על אם-הדרך, בדרך אפרתה. אמנם על אם-הדרך, אך בארץ-ישראל.
בימים טרופים אלה, מאז שבת שמחת-תורה, מתבצעים במסירות נפש מאמצים עילאיים, שאין שני להם בצבאות העולם כולו, באיתור ובהבאה לקבורה בארץ-ישראל ככלל ובהר הרצל בפרט, את כל מי שנהרג על קידוש ה', ובהם הלוחמים הי"ד שנשמותיהם התעלו לכסא הכבוד, מקום בו נמצא דיוקנו של יעקב, אך גופם נטמן כאבות האומה ברגבי אדמת ארצנו. כאבותינו, גם הם מהווים בחייהם, במותם ובקבורתם, מצפן לעם-ישראל כולו על מקומנו הנצחי בארץ-ישראל המובטחת. בכל יום רבה אמונתו של הקב"ה ביצירתו, בעם-ישראל עם-הנצח, שיגשים את ייעודו לקדש שם שמים ולשיח בכל נפלאותיו. לשם מטרה נעלה זו מחזיר הבורא לאומה מדי יום ביומו את נשמתה, ועל זכות זו אומרת היא 'מודה אני לפניך'. חזק חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל