רונן ואורנה נאורטה, הוריו של עומר שנחטף לרצועת עזה בבוקר שמחת תורה, מתארחים באולפן ערוץ 7 ומספרים על הימים שעוברים עליהם מאז החטיפה.
רונן מספר כי מעט לפני כניסת השבת יצר רונן קשר טלפוני עם המשפחה וסיפר שאחרי חודש של עבודה קשה לאורך הגבול צפוי סוף שבוע רגוע. ההורים איחלו סוף שבוע רגוע, מה שהתבדה בבוקר שלמחרת.
"לצערינו הבן שלנו היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אנחנו עוד ברי מזל כי אנחנו יודעים כמה חיילים נהרגו באותו יום. על ידי הקונסוליה בניו יורק נמסר לנו שהוא חטוף, יומיים אחרי האירוע", מספר רונן ועל הסרטון בו מתועד בנם כשהוא נחטף מספרת אורנה כי "מהרגע הראשון הבנו שמשהו מאוד לא בסדר קורה". הם, ההורים, מתגוררים בניו יורק ורונן בנם שהה בישראל כחייל בודד כאשר הם מתעדכנים לוודא שהכול בסדר בארץ, בעוד "שום דבר לא בסדר", כלשונה.
"ברגע שהתחלנו לראות את הכותרות על צבע אדום ופלישה רונן התקשר לעומר שלא ענה, וככל שנקפו השעות הבנו שהוא כנראה מעורב במה שקורה. הסרט הגיע לידינו יום אחר כך. באופן אישי לא היינו מסוגלים לראות אותו במשך תקופה ארוכה. חיילים בצוות שלו שניצלו זיהו אותו ואת הצוות של הטנק בסרט. הכול היה ועדיין כל כך מטורף, להבין שהוא היה בתוך האירוע הזה".
לדבריה אכן קיימת מידה מסוימת של הקלה בכך שצוות הטנק נראו יוצאים ממנו כשהם בחיים, אך מאז לא התקבל כל אות חיים מהם.
בימים אלה נמצאים הוריו של עומר בישראל ועל פעילותם הם מספרים. "הפעילות המרכזית שלנו היא בעיקר בוושינגטון כאזרחים אמריקאים", אומר רונן. "רוב הזמן אנחנו על הקו בין ניו יורק לוושינגטון, נפגשים עם חברי קונגרס וסנאט. נפגשנו עם סליבן פעמיים, עם ביידן ועם סגנית הנשיא והמסר שלנו הוא כפול. חייבים לפעול להוצאת האזרחים האמריקאים, מה שקיבלנו עליו התחייבות אישית של הנשיא האמריקאי ביידן לפעול אישית לשחרורם, ותוך כדי כך עזרה ומעורבות בשחרור כל החטופים".
בימים אלה בארה"ב ישנה פגרה לציון תחילת שנת 2024 ורונן ואורנה מנצלים את הימים הללו לפעילות בישראל מול בכירים ישראליים במגמה להעלות את המודעות ולדרוש את שחרורם של החיילים שנשלחו על ידי המדינה לגבולות ומתוך כך מחויבותה של המדינה להשבתם בשלום לא פחות ממחויבותה לאזרחים. "לכן לא ניתן לחלק לקבוצות של אזרחים וחיילים. הם שווי ערך ואולי החוב המוסרי של המדינה לשחרר אותם גדול יותר".
על התחושות במציאות בה שוב ושוב כאשר מדובר על עסקת חטופים הקבוצה לה שייך בנם אינה כלולה בשיח, אומרת אורנה כי התחושות מעורבות. "מאז השבעה באוקטובר הפכנו להיות משפחה מאוד קרובה ומאוד שמחנו לראות את הילדים חוזרים למשפחות והתחושה שלנו היא שמאותה נקודה צריך לפעול לשחרור כולם, והפיצול הזה לא נכון".
לדבריהם קיימת תמיכה רחבה בציבור היהודי בארה"ב למען משפחות החטופים ומדובר בעמדת זינוק לקראת ההמשך, ומאז הקהילה מחזקת את ידיהם ותומכת במאבקם. בבית הכנסת שלהם ניצב כיסא ריק ועליו טלית, רב הקהילה מדבר עליו ופונה לקהילות נוספות בקריאה לקיים אירועים למען שחרורו של עומר ושחרורם של שאר החטופים, אם כי שמירת התודעה ברמה גבוהה הופכת מורכבת ככל שחולף הזמן.
רונן מוסיף ומספר כי גם בבית הספר היהודי ציוני בו למד עומר מתקיימות תפילות לשחרורו וכך בקהילות רבות נוספות ברחבי ארה"ב. כעת הם מקווים שגם המנהיגות בישראל מבינה את חשיבות שחרורם של החטופים במגמה עליונה של המלחמה.
רונן ואורנה מספרים על החלטתו של עומר לעלות לישראל ולהתגייס כחייל בודד לאחר שגדל בקהילה ציונית מאוד בארה"ב, היה פעיל בתנועת נוער קונסרבטיבית והעביר שיעורים על ישראל ובהמשך היה לנשיא אזור ניו יורק בתנועה, ועל רקע כל זאת הגיע בהמשך לישראל. הוא כבר נרשם לקולג' אבל הוריו חשבו שנכון לו להגיע לישראל ולפגוש את המציאות הישראלית ואת המשפחה הישראלית שלהם מקרוב.
נמצאה לעומר תכנית במכינה בגליל העליון ושם נוצר הקשר ההדוק שלו עם הארץ ועם האוכלוסייה המגוונת, לחברים ובעיקר לתחושה שהוא חייב לשרת בצה"ל ולא לשוב להמשך הסדר המתוכנן של לימודים בקולג'. ההחלטה התקבלה אצל עומר בשנת הקורונה ורונן מספר על מעמד קשה עם דמעות רבות כאשר שמעו על החלטתו של עומר. הם הציעו שייסע לישראל וישקול את הדברים שוב, ואכן זו הייתה החלטתו שעליה הם כהורים גאים על אף הקושי והמרחק.
"קוראים לו עומר מקסים, ולא סתם", אומרת אורנה. "הוא קרוי על שם אימא של רונן, מקסימה. הוא ילד מאוד חברותי שאסף תמיד סביבו הרבה אנשים. ילדים מכל ארה"ב מכירים אותו וכך גם בארץ, במכינה בגרעין צבר וכעת כולם עוזרים לנו תומכים בנו וכותבים עליו דברים מדהימים". במחשבות מקווים מאוד ההורים שעומר גם בשבי נמצא עם חברים ומחזק אותם ברוחו המיוחדת.