יחסים מעורערים בין ראש הממשלה ושר הביטחון במצב של מלחמה קשה שגבתה אלפי הרוגים, שנבעה מהפתעה גמורה מצד האוייב, ויחסים סבוכים בין שר הביטחון והרמטכ"ל – המציאות הזו מתקיימת בשלושת החודשים האחרונים, אבל היא היתה גם לפני 50 שנה, במלחמת יום הכיפורים.
רבות דיברו בשבועות האחרונים על המקבילות שבין שתי המלחמות. ראש הממשלה במלחמת יום כיפור היתה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, והרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו), זכר שלושתם לברכה.
על מה שקרה בין ראש הממשלה ושר הביטחון ובין הרמטכ"ל נכתבו כבר ספרים רבים, אבל עדות מכלי ראשון, ממי שהיה שם בחדר, הביא ראש המוסד דאז, אלוף מיל' צבי זמיר ז"ל, שהלך השבוע לעולמו.
כולל האחריות שכל אחד לקח על עצמו באשמה של ההפתעה. כך הוא כותב בספרו 'בעיניים פקוחות' (עמ' 165): "גם במהלך המלחמה כולה קיבלה גולדה את ההחלטות הגורליות ביותר, תוך שימוש בשכל ישר ועל בסיס אמונה באנשים. למעשה, ניהלה גולדה את המלחמה עם דדו.
בראשית המלחמה דחתה גולדה את הצעת דיין להתפטר מתפקידו כשר ביטחון, מאחר שראתה בכך צעד העלול לפגוע בתחושת הביטחון של הציבור.
אך תמיכתה במהלכיו של דדו היתה מלאה. היא הבחינה שבעיצומו של ההלם של פתיחת המלחמה, אשר עירער במידה מסויימת גם את בטחונה שלה, גילה דדו, שלא התעלם מאחריותו למתרחש כרמטכ"ל, עוז רוח, בטחון ואמונה בלתי מעורערת ביכולתו של צה"ל להביס את הצבא המצרי והסורי גם בתנאים שנוצרו.
"גולדה, שניהלה, ניוותה וקיבלה את ההחלטות הגורליות במלחמה, לא נשברה ועמדה כסלע איתן לימינו של הרמטכ"ל, ובנחישות איפשרה לו לעבוד, מבלי שלקחה על עצמה להיות מומחית יותר ממנו".
ובמקום אחר מוסיף זמיר (עמ' 160):
"קשה להפריז במידת האמון שנתנה ראש הממשלה בדדו ובחשיבותה של התמיכה הזאת לפעולתו. היא הקשיבה לו, התייעצה בו, האמינה שהיחיד שיוציא אותנו מהמצב הזה – זה רק דדו. החלטתה לתמוך בו באותן נסיבות מתוחות, ולא בשר הביטחון משה דיין, היתה ללא ספק נכונה ואמיצה".