המקלט כבר לא בטוח

1. בשנת תרע"ד (1914) העולם רעד. מלחמת העולם הראשונה פרצה. בתוך זמן קצר הפכה יבשת אירופה כולה לזירת קרב אחת גדולה ובמשך למעלה מארבע שנים התחולל בה מרחץ הדמים הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה עד אז. 

קרוב לעשרים מיליון בני אדם איבדו את חייהם במלחמה, שעד היום קשה מאוד להבין על מה ולמה היא הייתה. הייאוש ותחושת חוסר התכלית, כך מספרים בספרי ההיסטוריה, היו גדולים, שכן במשך כל אותן השנים מלבד יריות והפגזות בלתי פוסקות, לא קרה שום דבר משמעותי, אלא רק סבל ועוד סבל ועוד סבל.

2. הסובלים הגדולים ביותר מהמלחמה היינו, ככל הנראה, אנחנו היהודים. מלבד חורבן וגלות של קהילות שלמות, נאלצנו להילחם איש באחיו תחת דגלם של הצבאות השונים, להרוג ולהיהרג עבור מטרות בלתי ידועות במלחמה חסרת פשר.

אם לא די בכך, במהלך המלחמה, ברוסיה, הצאר ניקולאי הוצא להורג על ידי המורדים ואת הנהגתה של המדינה הגדולה, בה וסביבה ישבו רוב בניין ומניין של הקהילות היהודיות בעולם, תפס השלטון הקומוניסטי, שמהר מאוד החל להילחם ולהעלים כל זכר ליהדות.

ובארץ ישראל... אנשים מתו ברעב. לא כמטאפורה, לא בהפלגה, ממש מתו. התנועה הציונית הייתה עוד בחיתוליה, היישוב היה חלש וחסר יכולת לפרנס את עצמו בלא עזרה מבחוץ, והמלחמה שניתקה בין היבשות השונות ובין האומות הלוחמות, עמדה למוטט אותו לחלוטין.

3. באותו זמן, אבל בסוג של יקום מקביל, חי לו מרן הרב קוק זצ"ל. יקום מקביל אמרתי, לא בגלל שהרב ישב ספון בחדר, מבודד מרעשי המלחמה. להפך, הרב מצא את עצמו תקוע באירופה הבוערת, עצור באשמת ריגול למספר ימים, מגורש לשוויץ וממנה נודד לתקופת ההפצצות על לונדון בירת אנגליה. הרב לגמרי חי באותו יקום בו התרחשה המלחמה. יקום מקביל אמרתי, בתודעה, בעמדת הנפש ובציפייה.

"אם ראית מלכויות מתגרות זו בזו, צפה לו", למשיח, משנן הרב פעם אחר פעם בעשרות איגרות למכותבים שונים, מרומם, מחזק ומכוון את המבט לכך שלפי גודל המלחמה ואיכותה ודאי גדולות ונפלאות עתידות לבוא בעקבותיה.

בשעה בה רבים וטובים, ביניהם אף גדולים ממש, הילכו בייאוש מוחלט אל מול החורבן אותו הביאה המלחמה, הרב ציפה בוודאות גמורה לישועה ואף פעל עבורה כשהתאפשר לו, עד כדי כך שפרסום 'הצהרת בלפור' לא נחת עליו 'כרעם ביום בהיר', כפי שרבים חשו, כי אם כמחזה בו צופה רופא מיילד, בקיא ומנוסה, אחד כזה שכבר צפה במאות לידות ויודע בדיוק מה השלב הטבעי הבא לאחר כאבי הצירים, הבכיות והצעקות.

4. וציפיית הישועה של המלחמה הנוכחית, מהי?

בראיון המעולה עם האלוף יוסי בכר, ב'כאן 11', חזר לו מספר פעמים המינוח 'כישלון הקונספציה'. למה בדיוק התכוון האלוף האלוף (זו לא טעות), אפשר רק לנחש כיוון שהוא לא הכביר במילים ורק סיפר בכנות ויושרה שהוא היה 'עמוק עמוק בקונספציה', עד כדי כך שהוא לא בטוח שהוא ראוי להמשיך להיות ממקבלי ההחלטות בדרג הצבאי.

אפשר לנחש שהוא מצטער על תפיסת 'העימות המוגבל' שהחליפה את המושג 'מלחמה' (להרחבה עיינו בספרה של נווה דרומי, 'פרחים בקנה'). אפשר לנחש שהוא מובך היום מהניסוחים המופשטים של המטרות הצבאיות בשנים האחרונות ('יש ליצור אצל האויב תחושת...'). ומעל הכול ברור שהרדיפה אחר 'שקט בגזרה', כבר איננה נראית לו מטרה ראויה לשמה.

5. הכול נכון, הכול אמיתי ואת הכול יש לקחת בחשבון לאחר המלחמה כשיישב מי שיישב לתחקר את אירועי אותה שבת-שמחת תורה וכל מה שקדם לה.

אבל האם זו הקונספציה היחידה שנכשלה? האם כל 'ציפיית הישועה' שלנו מסתכמת בכך שלאחר המלחמה הזו הצבא שלנו יחזור להיות כפי שהוא היה בשנותיו הראשונות – צבא מכריע ומנצח במקום צבא עמוס אג'נדות אזרחיות שמאלניות ורודף שקט? לגודל המלחמה ואיכותה, נראה שזו ציפייה קטנה ונמוכה.

6. אז יגידו המגידים, לא, לא, לא, לנו יש ציפייה והיא גדולה לאין ערוך מהציפייה לשיפור פני הצבא – עינינו נשואות לחבל הארץ אותו הפקרנו וזנחנו, לטפחו ולקדשו בישיבתנו.

במחילה, גם כאן יש לומר, הרבה יותר מזה אנחנו צריכים.

7. 'כישלון הקונספציה' איננו עניין של תיקון הליקויים הצבאיים, וגם איננו נגמר בתיקון הליקויים בתפיסת העולם המדינית. 'כישלון הקונספציה' הוא כישלון הקונספציה, בה"א הידיעה, קונספציית הקונספציות, הקונספציה ממנה הכול מתחיל ואליה הכול תמיד שב – תפיסתה של מדינת ישראל כמקלט בטוח עבור עם ישראל.

כמה עלובה ומביישת היא התפיסה כאילו כל הייעוד של מדינתנו הינו שלילי – 'כאן יותר לא ירצחו אותנו', 'כאן יותר לא יתעללו, ישפילו ויבזו אותנו'. לא עוד אינקוויזיציה, לא עוד פרעות ת"ח ות"ט ולא עוד אושוויץ. וכמה מפתיע, מזעזע, מטלטל, אבל מתבקש, לגלות שאין לנו אפשרות להסתפק רק בכך.

אין כאן המקום להאריך, אבל בלי ספק התפיסה הזו הביאה אותנו לרבים מההישגים אליהם הגענו, אין גם ספק שהתפיסה הזו הצילה ומצילה יהודים במיליונים. ובכל זאת, דינה של הקונספציה הזו להיעלם מהארץ, להיגנז, להיטמן בחול ולהיות יסוד לתפיסה חדשה, גבוהה ועמוקה יותר.

8. מאה שנות בניית מקלט בטוח הניבו לנו שקט ושלווה שאפילו מדינות ותיקות בהרבה מתקנאות בהם. אבל הם גם הכניסו אותנו לאשליה כאילו זה מה שאנחנו ותו לא – חברת שפע, שבעה, שלווה ומדושנת עונג. ולא היא.

קשה מאוד שלא להזדעזע מהמחשבה על המיקום והתנאים בהם פרצה המלחמה, אי שם בשדות של קיבוץ רעים. אולי זה המקום בו באה לידי ביטוי הקונספציה בשיאה – בקשת השקט והשלווה עד כדי התעלמות מהסביבה העוינת, טראנסים של ניתוק מהמציאות, איבוד הזהות והבריחה הכי רחוקה מקדושת ישראל והזמנים. רצו לוותר על הקדוּשה, אבל הקדוּשה סירבה לוותר עליהם, עד שמתו מות קדושים על יהדותם.

9. את המלחמה הזו צריך לנצל כדי להתנתק אחת ולתמיד מאותה קונספציה, להכריז בקול צלול וברור שבקשת השקט איננה דרכנו ולא עבורה עברנו את כל הגלות המרה והגענו ארצה. פירוז האמורי מנשקו מעולם לא היה בסל המטרות שלנו והרדיפה אחר שקט וחומרנוּת, אם אצל כל אומה היא סימן מקדים להתנוונות, שקיעה וקריסה, ביותר היא מסוכנת עבור עם ישראל, שכל מהותו העצמית היא בקשת ההתקדמות הרוחנית.

את המלחמה הזו צריך לנצל כדי להתנתק אחת ולתמיד מהקונספציה של ההתכחשות לנשמה, לנשמה שלנו כיחידים, ולנשמה שלנו כאומה.

10. יהי רצון שאהיה ראוי במעט לכל הדברים אותם אני כותב ועליהם אני מוחה, ובפרט שבתוך עמי אני יושב וכנראה הנני בעצמי רודף שקט, שלווה וחומרנות עוד הרבה יותר מכולם, ומכל מקום הרוממות הגדולה לה עם ישראל מטפס בימים אלו בזכות מסירות הנפש של רבבות רבבות מבניו אהוביו, מחייבת את כולנו ומרימה את כולנו לגובה אחר.

לא רק תפיסה ביטחונית חדשה והתקפית, לא רק יחסי מדיניות מתוקנים ואפילו לא רק התיישבות מחודשת בחבל הארץ הנעזב יובילו אותנו אל המנוחה והנחלה האמיתיים. מקום מנוחתנו הוא רק באלוקים. לא רק כפרטים צדיקים, טהורים וקדושים, לא רק כחסידים, פרושים ונזירים. כאומה, כעם קדוש החוזר לארצו למען מטרה של תיקון עולם על פי התורה. מקום מנוחתנו הוא רק באלוקים.