בעצרת בכיכר החטופים בתל אביב הוקרנה הערב (מוצאי שבת) עדותה הקשה של אגם גולדשטיין אלמוג, ששוחררה לאחר 51 יום מהשבי.
״אבא שלי עמד בכניסה לממ״ד עם הקרש של המיטה של אחותי", היא סיפרה, "הם נכנסנו וירו בו ישר. הוא צעק לא לא לא ואנחנו ישבנו מחובקים בפינה של החדר. הובילו אותנו החוצה, עברנו מעל אבא שלי, ראינו אותו שוכב עם הידים למעלה".
"אפילו לא ירדנו לנשק אותו או להיפרד. הכל היה מעורפל ובצעקות שלהם ואז אחותי התעלפה ונורתה גם", הוסיפה.
״הגענו לעזה", היא אמרה, "את חיה את המוות. את לא יודעת מתי זה יתפוס אותך ואיך זה יראה, אם זה יקרה בעינויים או שפשוט ירו בך או מההפצצות של חיל האוויר בכלל. את כל הזמן חושבת איך המוות הולך להיראות״.
״באחד הימים עברנו מבית למנהרה", היא הוסיפה, "פתאום נפתחת דלת ומחכות שש בנות ופתאום הבנו שיש בנות שהיו לבד. הרבה בנות חוו פגיעות מיניות קשות, הן פצועות פציעות מאוד מאוד קשות ומורכבות שלא מטופלות. הן חובשות את עצמן או שאנחנו עזרנו להם לחבוש".
"כשאנחנו היינו איתן זה כבר היה תקופה שהן חובשות רק כל חמישה ימים כי כבר אין תחבושות", אגם המשיכה וסיפרה, "אני מניחה שזה עכשיו פעם ביותר ימים כי החומרים נגמרו והאספקה הולכת ופוחתת וזה גם הפגיעה הפיזית וגם הפגיעה הנפשית. אני לא יכולה לדמיין בכלל מה המצב שלהן, באיזה תקווה הן נאחזות״.
״אני מבקשת מכם לעשות הכל כדי להוציא אותן", היא אמרה לסיכום, "ממש לפעול ולזוז ולהזיז. זו זכות בסיסית שמגיעה לכולם – לחזור הביתה, למשפחות, לבנות חיים״.
במהלך העצרת הוקרנה גם עדותו של אופיר אנגל, ששוחרר לאחר 54 יום מהשבי. ״הייתי אצל חברה שלי יובל. בערך ב12:30 שמענו את הבום ששברו את הדלת של הבית, הקמה של הרובה נכנס. דבר ראשון ירו בכלב והוציאו את כולנו החוצה", היא סיפר, "בפעם האחרונה שראיתי את יובל והמשפחה שלה היה כשהם עומדים על הכביש עם שני מחבלים אז חשבתי שהם חטופים או מתים".
"דבר ראשון כשהגעתי לישראל, שאלתי את אחת החיילות במיניבוס מה קרה ליובל ולמשפחה. היא אמרה לי שבסדר והתחלתי לבכות״, סיפר אופיר.
״עדיין אבא של חברה שלי ואח שלו שם ועוד 131 חטופים", הוא אמר לסיכום, "אני רוצה לבקש מכל מי שיכול ללחוץ על מקבלי ההחלטות שישלמו כל מחיר כדי להחזיר את כל החטופים הביתה. אנחנו רוצים שיחזרו חטופים ולא ארונות!״.
השחקן והאב השכול חגי לובר, שבנו סמל-ראשון במיל' אלישע יהונתן לובר ז"ל נפל בקרב בעזה, אמר בעצרת: "הבן שלי היה נראה כמו כל מה שמסיתים נגדו, נער ביצהר, עם כיפה ופאות, הוא היה יותר חולם מלוחם. אבל טבח שמחת תורה הפך אותו ללוחם, הוא יצא להילחם כשהוא חושב על החטופים והצורך להשיב אותם. כשאמרו לצוות שלו 'יורים עלינו', הוא הסתער על ה'נגב' שלו והוא עשה את זה בשבילכם, בשביל כולנו.
"ביום שהבן שלי איתמר והחיילים שאיתו מצאו במנהרה גופות של שני חטופים זה היה בשבילם יום חג, זו הייתה זכות בשבילם להשיב אותם לישראל. הגורל בחר בנו ושם אותנו, משפחות החטופים והמשפחות השכולות במוקד של העם. היכולת שלנו לעמוד ולבוא לפה והיכולת של משפחות החטופים לחבק ולבוא אלינו זה הכוח שלנו כעם. המרכזיות הזאת נותנת לנו המון אחראיות, למדתי שהדברים שאני אומר או נותנים כוח או יוצרים חולשה. אנחנו עוד ננצח ובעזרת השם כל החטופים יחזרו לכאן".