איריס חיים, אמו של יותם ז"ל שנחטף לרצועת עזה ונהרג בתקרית הטראגית בה ירו חיילי צה"ל בשוגג בשלושת החטופים שניסו להימלט משבי חמאס, מתארחת באולפן ערוץ 7 ומדברת על טלטלת ימי השבעה אחרי מות בנה, על תקוות האחדות ועל התחושה הקשה מול מטה המשפחות.
איריס מספרת על ימי השבעה שהפתיעו גם אותה בהמון הרב של ישראלים שהגיעו מכל רחבי הארץ ומכל מגזר על מנת לנחם. "לא ציפיתי. ידעתי ששבעה מאפשרת לאנשים לשכוח ולא להיות עסוקים בכאב הגדול הזה. ביום שני קברנו את יותם וביקשנו שיתחילו לבוא ביום שלישי, ובעשר בבוקר כשפתחתי את דלת הבית ראיתי שמחכים לי למטה 500 אנשים. כל הרחוב היה מלא אנשים. הייתי בהלם. לא הבנתי מה קורה ואז התחילו הגיע מכל קצות הארץ, אנשים שאני לא מכירה, והמסר של כולם היה קודם כל תודה לי ולבעלי על היכולת שלנו להיות מלאי אופטימיות ותקווה במשך שבעים יום, על הפרספקטיבות על החיים ועל היכולת להישאר בשמחה גם לאחר אירוע כל כך קשה".
בימי השבעה הגיעו מכל רחבי הארץ, גם רבים ממקומות בהם לא ביקרה איריס מעולם ועל מפה גדולה סומנו בסיכות המקומות מהם הגיעו המנחמים. "היום יש לי מפה גדולה בבית עם הרבה סיכות. הרגשתי שאני מקבלת חיבוק ענק שלא רק אני קיבלתי. אימהות של חיילים ומשפחות הגיעו כדי לחבק להשתתף ולהיות ביחד. אין דבר כזה בשום מקום בעולם".
באשר לאופן שבו התקבלו דבריה בימים שלפני האסון, הערכה גדולה מחד ומאידך גם כעס מצדם של אנשי המחאה שתקפו את התנהלות הממשלה, אומרת איריס כי היא יודעת כיצד התקבלו הדברים אצל מי שכן קיבל אותם, ואינה עוסקת באחרים. עם זאת היא מציינת שחשה פליאה כששמעה על ההפגנות.
"אמרתי למה להפגין נגד המדינה שפועלת. עובדה היא שיצאו למלחמה וחיילים נלחמים ונהרגים. אנחנו, אימהות החיילים ואימהות החטופים ביחד במלחמה הזו, והדם של הבן שלי לא שווה יותר מהדם של הבן שלהן שהולך להילחם ולהיהרג. שם יישרתי קו עם זה שאני חלק".
"מטה החטופים הגדיר זאת שאנחנו, המשפחות, במרכז וכולם מסביבנו, ואני אומרת שלא. כולנו שרשרת אחת של אנשים שהם חלק מעם ישראל וממדינת ישראל. יש הרוגים ויש גם נרצחים והיה לי קשה לקבל את זה שאנחנו משפחות החטופים מרכז הדבר, ולכן יצאתי בסרטון הראשון לאימהות", היא מספרת ומציינת כי היו קולות שטענו סביבה שהמדינה אינה עושה מספיק, בעוד בפועל היא חשה עטופה על ידי הגורמים הרשמיים השונים, בין אם הביטוח הלאומי ובין אם הצבא.
"הכל עבד, אז למה להגיד ששום דבר לא נעשה?", היא שואלת ומספרת על הקושי המיוחד במפגש המשפחות עם חברי הקבינט, אירוע שהתרחש עם שובה מביקור באוסטרליה בו חשה שהיא יכולה להשפיע על מקבלי החלטות בזירה הבינלאומית:
היא הוזמנה אז לישיבת הקבינט "ושם הזדעזעתי. נכנסתי לאזור מלחמה שבו המלחמה היא התקפה נגד המדינה שלי, נגד ראש הממשלה, שר הביטחון, גנץ, אייזנקוט, אנשים שאני משוכנעת שבאים לעשות ועושים, אנשים שהחזירו מאה ועשרה חטופים. הגיעו לשם אנשים שבאו לתת עדויות מזעזעות שלא רציתי לשמוע כי מדובר בעדויות על פי פרספקטיבה שלהם, ואולי הבן שלי לא מרגיש כך, אז למה שאשמע? אל תדחפו לי למוח דברים שאני לא רוצה לשמוע".
"ראיתי שאנשים שם נמצאים בטירוף דעת. אנשים היכו. הייתה שם אלימות. סתמו את הפה לאנשים שרצו לומר תודה למדינה. לא נתנו לי לדבר ולא לחברים אחרים כמוני. אני לא שופטת את האנשים שהיו שם. נעשה שם מהלך שהכין אותם לזה", היא אומרת ומוסיפה כי התחושה הייתה שמשהו באירוע מתוכנן. "אמרו לאנשים איך לדבר, מתי לדבר, מתי להרים שלטים. הדברים נראו מאוד מתוכננים".
אירוע נוסף שהפריע לה היה במהלך ימי השבעה כאשר חשה שהשנאה, הכעס ותודעת הנקמה ממשיכה אצל אנשים גם לאחר השבעה באוקטובר, גם אצל מי שהחזירו להם את ילדיהם במחיר מלחמה שבה נהרגו חיילים. "אין הכרת תודה. עדיין יש משהו מאוד אוטומטי שדוחף אותם להפגין ולא משנה מה נעשה. כאילו כלום לא השתנה. זה מאוד הפריע לי והבהיל אותי".
הטרגדיה של מות בנה בתקרית הקשה לא הביאה את איריס לכדי כעס. כעס אינו רגש מרכזי אצלה, היא אומרת. "זה לא משהו שמתעורר אצלי כתגובה. כל דבר יכול לגרום לכעס, אבל אצלי לא מדובר ברגש שימושי. אני מרגישה אכזבה, עצב, כאב מאוד גדול ופספוס, בעיקר כשאני מסתכלת בתמונות והכאב מאוד גדול, אבל הוא לא מתבטא בכעס שמשמעותו גם האשמה. כשאני מאשימה מישהו אני נותנת לו הזדמנות להיות זה שמשפיע על הרגשות שלי וכך לא אני אחראית על הרגשות שלי אלא מישהו אחר. אז אם האשם הוא נתניהו או מישהו אחר המשמעות היא שהוא יהיה גם אחראי על הרגשות שלי, ואת זה אני לא נותנת לאף אחד. רק אני משפיעה על עצמי ובוחרת איך להרגיש. כל הדרך של אותם שבעים יום הייתה בחירה. איך לבחור בכל רגע לא להיות קרבן של הסיטואציה", היא אומרת ומדגישה כי מדובר ביכולת שניתן לפתח אותה ובכך להתנער מתחושת הקורבנות ולהעביר את האחריות לידינו, כלומר להעניק לעצמנו כוח וחוזק.
איריס מספרת כי הראשון לשוחח עם שר הביטחון ולמעשה לשמוע מפיו על התקרית הקשה בה נפל בנה, היה בעלה. היא עצמה לא הייתה מסוגלת לדבר עם גלנט, בעוד בעלה שוחח עם השר, עודכן בפרטי האירוע ואמר שהוא מבין את האירוע ואינו כועס.
"כאנשים שהם חלק מעם ישראל אנחנו סוחבים את הסיפור מיום לידת האומה, ומי שהוא חלק מעם ישראל יש בו עוצמות אחרות. אדם שנלחם בשביל העם והמדינה שלו, כמו בעלי שהיה חייל בשיריון ונתקל בירי דו צדדי במלחמת לבנון, יודע מה חייל מרגיש כשקורה דבר כזה, וגם הוא מבין שזה לא רק הסיפור שלנו. היה כאן גם החייל שירה וגם לו יש חיים וגם הוא בן אדם. זו היכולת להסתכל מעבר לילד שלי שנפגע, כי גם החייל שירה נפגע, ומה עם אימא שלו שיודעת שהוא נפגע? איך היא ישנה בלילה? זו יכולת לראות מעבר לאירוע הספציפי משהו יותר כוללני ולהבין שאנחנו במלחמה על קיומנו הפיזי וקיומנו כעם ביחד".
על המסרים שהעבירה לפלוגת החיילים שממנה בוצע הירי לעבר שלושת החטופים ובהם בנה, מספרת איריס כי העבירה מסר ראשוני נועד לאזני החיילים בלבד, אך לאחר מכן גונבה לאוזניה שמועה שהתקשורת מאשימה את החיילים הללו ושמרואיינים מוזמנים לאולפנים על מנת לטפח את ההאשמה הזו שיוצרת כעס כלפיהם. "אמרתי לעצמי שאם זה כך, אני צריכה לתת את הצד השני ושחררתי לתקשורת את ההודעה שהפכה ויראלית בארץ ובעולם ותורגמה לכל שפה, כולל סינית. שמחתי בתקווה שיבינו שיש דרך אחרת לראות את הדברים. יש דרכים שונות לבחור לראות את הדברים והדרך שבה אני רואה את הדברים מגנה עליי ומאפשרת לי לראות אורות בדרך, כמו האורות של העם שלנו והטוב שאני מקבלת בדרך".
"המסר לחיים הוא שהמציאות היא לא שעכשיו שחור ובעוד שנתיים אצא מהשחור אל האור, אלא שיש שחור ובתוכו יש אור באמצע. בכל אותם שבעים יום המסר שלי היה להמשיך לראות אור כשהבן שלי בבור, לבחור בין האור לבור, וזה מצריך עבודה קשה", היא מוסיפה ואומרת.
ומה באשר לימים שאחרי המלחמה ולתחושה שכל אותה אחדות שאפיינה את השבועות הראשונים של המלחמה, הולכת ומתפוגגת וכדי לשמר אותה דרוש מאבק של ממש. "הגענו לשבעה באוקטובר כשכל אחד מאיתנו נעול בקונספציה שמפלגת בינינו וכל אחד התבצר בעמדות שלו. אני אישית פחדתי שהולכים להפוך אותי לאישה חרדית עם שמלה ארוכה שלא תוכל להדליק טלפון או טלוויזיה בשבת ושהבן שלי לא יוכל ללכת ברחוב עם בן הזוג שלו. היה רכיב של הסתה, חלקו בתקשורת, וכיום אני רואה איך התקשורת לוקחת דברים, מוציאה מהם את החלקים המפלגים ומפיצה החוצה". במציאות שכזו, אומרת איריס, "התקשורת צריכה להיות מאוד בררנית ולחשוב לאן המסר שהיא מוציאה נוחת, על איזה אוזניים המסר נוחת והאם הוא מפלג או מאחד".
"בנוסף אני פונה לכל אדם ששומע אותנו, האוטומט שלנו הוא להתבצר במוכר ולהתנגד למשהו החדש. בימי השבעה כאישה חילונית ראיתי שהגיע אליי רב מירושלים ששמע על המקרה ובא לומר לי תודה, סיפר שיש לו שני בנים מגויסים וביקש ממני ברכה. כמעט התעלפתי. שאני אתן ברכה לרב? מי אני? הייתה כאן התקרבות של שני עולמות ומאוד שמחתי עליה, ואני מאוד רוצה שהיא תמשיך. לא מעניין אותי אם יש לך או אין לך כיפה על הראש, מאיפה באת ואיפה אתה גר, אבל מעניין אותי שאפשר יהיה להתקרב מתוך ויתור על משהו שהיה מוחזק אצלנו לפני השבעה באוקטובר".
"אני מוכנה לוותר על הרבה דברים, אבל אני רוצה שגם אחרים יוותרו, כדי שבאמת תהיה התקרבות. כל אחד יעשה את חשבון הנפש שלו על מה הוא מוכן לוותר כדי שאפשר יהיה לחיות כאן ביחד", היא אומרת וקובעת כי כשרוצים אפשר לעשות הכול, ואת הגורמים המפלגים שבינינו צריך לזהות בהיותם מנציחי כעסים ולנהוג בהתאם.
לטעמה המונח 'ביביסט' שמודבק לאנשים שונים, כולל לה עצמה על אף עמדותיה השמאליות רק משום שטענה שיש לסמוך על הממשלה, היא רואה כביטוי לקנאות. "כשאומרים ביביסט הכוונה לאנשים שלא מעניין אותם כלום אלא רק ביבי. זו קנאות מסוימת, ואני קנאית לאחדות מסוימת ולביטחון שאני רוצה לתת אותו גם אם לממשלה הזו לא מגיע שיאמינו בה בגלל הטעויות שנעשו, טעויות שאני מודעת להן, אבל כל עוד אין ממשלה אחרת בזה אני מאמינה. אני בעד החלפת הממשלה, אבל רק אחרי שהמלחמה תיגמר. כל זמן שנהרגים חיילים זו תהיה טעות להמשיך בהפגנות ובזריקת הרפש על מי שכן עושה. כרגע זה לא המקום".
עוד מוסיפה איריס חיים ומספרת כי מהמפגש עם העם היא יוצאת מחוזקת ובעיניה גם יותם ז"ל, בנה, התחזק גם הוא "כי לדעת שיש לו משפחה שמדברת בצורה כזו וגם עם ששולח את כל התקוות והתפילות, שהמדינה והעם דואגים לנו ויש הרבה מסרים של איכפתיות וחיזוק, אני מרגישה ממש טוב פה ורוצה להיות פה. אנחנו יכולים לעשות כאן דברים נפלאים, אבל נדרשת עבודה של כל אחד ואחד מאיתנו. זה לא יהיה קסם ביום אחד".