א.
יום או יומים אחרי שסיימנו את הלחימה בכפר עזה, ראתה אותנו תושבת המקום באחד הבתים ששהינו בהם ומתוך הכאוס הנורא זרקה לעברינו משפט נוקב - "אתם נכשלתם, אתם אשמים, לא הייתם פה" וברגע הראשון לא הבנתי הרי יצאתי בבוקר שמחת תורה עם הטלית מבית הכנסת ורצתי הביתה, עליתי על מדים נשיקות לילדים ותוך כמה שעות היינו עם לוחמי הגדוד שלי בצנחנים על האמרים בכבישי העוטף ונכנסים ללחימה בכפר עזה.
אבל הבנתי שלא היתה לה ביקורת עלינו אישית אלא אנחנו לבשנו מדים, ייצגנו את מדינת ישראל ואת צה"ל, והם כשלו, כולנו כשלנו, לא הבטחנו את שלום אחינו ואחיותינו על מול הרשע. מדי צה"ל באותו רגע שיקפו יאוש ולא תקווה. ואת זה כולנו יצאנו לתקן.
ב.
את מראות השביעי באוקטובר בכבישי וישובי העוטף -לא אשכח. לא את הזוועות ולא את סיפורי הגבורה.
אלו ואלו רק חידדו אצלי את האחריות המוטלת על כתפי העם שלנו, הצבא ועד אחרון החיילים להחזיר את כבוד האומה את רוחה ואת הערבות ההדדית.
דרך שבועות של כוננות מבצעית בצפון ירידה חזרה לאימונים בדרום נכנסו לתימרון אוגדה 98 בחאן יונס,
חודש וחצי אנחנו כבר לוחמים ברחובות עזה. המראות של העוטף באותה שבת הם האש הבוערת שמניעה אותנו קדימה, מורשת הגבורה שממשיכים לכתוב אותה מידי יום לוחמי צה"ל ברצועת עזה מאירים לנו יום יום את המשימות המבצעיות, רוח המסירות והעוצמות של המשפחות האהובות שנשארו בבית- כל אלו מחייבים אותנו לעמוד במשימה של ניצחון האור על החושך- להשמיד את חמאס ולהחזיר הביתה את כל החטופים והחטופות.
ג.
לא אגזים אם אומר שבכל בית בעזה נמצאת ירושלים, הר הבית מעל כל דלת, תמונתו בכריכת כל קוראן, יחד עם אמצעי הלחימה ופירי המנהרות- ירושלים על הקיר בכל סלון.
מחבלי הנוחבה ותומכיהם ברצועת עזה לא מבקשים רק את בארי וניר עז, אם זה היה תלוי בהם הם היו ממשיכים לטבוח ולרצוח עד שערי ירושלים. על עיר הקודש שלנו הם נלחמים.
שלא נתבלבל. הם אומרים את זה מפורש 'מלחמת אל אקצא' הם קוראים לה. על שנאת היהודים ושארץ ישראל כולה וירושלים שלהם- הם מחנכים את ילדיהם.
ירושלים שעושה את כולם חברים אמרו חז"ל, היא הלב שלנו, של עם ישראל. וכמה חברות ורעות מתגלות במלחמה הזו, עוצמות אדירות של אחדות, בכל דקה של שגרה,כמה גילויים של אמונה בכל רגע של התקלות,
ירושלים חושפת היא תמיד את העומק של האומה שלנו, מלמדת אותנו באלפי שנות היסטוריה מה אנו באמת.
הפער בין חידודי ההבדלים המחלוקות והשוני שקיימים בין חלקים שונים בעם ובימים של שקט מתעצמים ומתחדדים, בעת מלחמה מטשטשים ונעלמים, לא כי אין מחלוקות והבדלים, הם קיימים וחשוב להמשיך לנהל אותם, אלא כי מתברר שיש נקודה אמיתית ופנימית שחזקה מכל דבר ומאחדת בתוכנו, ואותו אדם מאותו מגזר שלפני כמה ימים רבת איתו ברחובות תל אביב, אתה חי איתו כבר כמה חודשים באותו בית בעזה, תקוע לו בגרון 24/7 ולא יכול בלעדיו. "שעושה את כולם חברים"
ד.
לוחמי חטיבה 55 שיחררו את ירושלים בששת הימים, הם אלה שעמדו בדמעות ליד הכותל.
והנה אנחנו לוחמי חטיבה 55 עומדים היום ברחובות עזה, עם אותה רוח וגבורה, אותה אמונה בצדקת הדרך, אותה רעות לוחמים.
וברגע הזה שעמדנו באחת מפעולות טיהור מרחב בתי המחבלים ופתאום בטרנזיסטור התנגן לו השיר " על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים ויום יגיע ואהיה אחד מהם" הרגשנו כולנו שם באותו חדר בחאן יונס שאנחנו מתאחדים ועומדים יחד עם לוחמי ששת הימים על חומות ירושלים.
עיר הנצח, שלנו, כאיש אחד בלב אחד.
מאה ימי הגבורה, בעז"ה שנהיה ראויים ונגדל מהם בפרט ובכלל. "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא"