כולנו עומדים מלאי התפעמות מגבורתם של חיילי צה"ל, הכוחות הסדירים וכוחות המילואים, שהתייצבו בהמוניהם ביום פקודה, ומאז מוצבים בכל רחבי ארצנו ומוכנים למסור את נפשם למען העם והארץ.
הייתי שמח ללחוץ את ידו של כל אחד מהם, להוסיף חיבוק ומילה טובה, ולומר להם שאנחנו כל-כך גאים בהם, ושבעז"ה נעמוד לימינם גם בהמשך הדרך. לא נשכח את גבורתם.
לצד חיילינו הגיבורים עומדים עוד גיבורים רבים נוספים. ראשונות הן גיבורות החיל, הנשים אשר נותרו בבית, חלקן מטפלות במספר ילדים, מנהלות קריירה, ומג'נגלות בין אינסוף מטלות – ולא מקטרות.
הן מבינות את גודל השעה, הן מפחדות וזה מובן מאליו – אך נותנות גב מלא. לכמה זמן שצריך. אין ספק שכמו שחיילי העורף נותנים גב לחיילים שבחזית, לא פחות מכך שותפות בנות הזוג הללו שותפות מלאה לניהול המלחמה, והן ראויות לכל שבח.
ביום חמישי האחרון ביקרתי ב"שובה אחים" – פינת התרעננות לחיילים הממוקמת בכניסה למושב 'שובה', קילומטר מאיזור הזוועות.
פינת התרעננות זהו תיאור ממעיט מאד למה שקורה שם. ממש עם פרוץ המלחמה, כשהמקום עוד היה תחת אש, הקימו האחים דרור, אלירן וקובי טרבלסי את הפינה הזו, ביחד עם כל בני משפחתם, ומתנדבים רבים נוספים.
מהיום הראשון מחלקים שם מנות חמות למאות חיילים. פינות כאלו מצויות בכל רחבי הארץ. 'שובה אחים' הפכה לאימפריה של ממש. כיום ניתן למצוא שם חנות של ממש בה מחולקים בחינם כל הצרכים של חיילים בשטח – בגדים, היגיינה, משחקים, ספרים, מטענים ועוד, לצד פינת קפה הכוללת מכונת קפה איכותית, אוכל חם ובשרי לאורך כל היום, שירותים, ספר המעניק תספורות חינם, פינת עיסויים ועוד. בני משפחת טרסלבי הם רק דוגמה קטנה לאלפי מתנדבים הממשיכים לפעול כבר יותר משלושה חודשים בכל רחבי הארץ, כל יום, כל היום. כל הארץ חזית – לא רק החיילים. לא רק הנשים. גם המתנדבים.
עוד ביקרתי לאחרונה בישיבות ההסדר שבאשקלון ובשדרות בדרום, ובמעלות בצפון. שמעתי משני ראשי הישיבה בדרום על מאורעות בוקרו של שמחת תורה, יום בו כל אחד מהמוסדות המפוארים האלו אירח אורחים רבים.
באשקלון חוו התקפת טילים אדירה שכללה מאות אזעקות ופגיעות בעשרות מקומות בו-זמנית. בשדרות שמעו את המחבלים מסתובבים ברחבת הישיבה ויצאו מיד להשתתף בקרבות. כמחצית מבחורי הישיבות גויסו לשדה הקרב. ובכל זאת, ברגע שניתן היה – חזרו שאר הבחורים אל העיר להמשיך וללמוד.
גם במעלות לומדים בחורי הישיבה ומאירים את העיר. כשרואים את רחובות הערים הכמעט-ריקים מחד, ושומעים את קול התורה מאידך – מבינים עד כמה חשוב הקול הזה לתהליך החזרה לשיגרה. לאורך כל שנותיה של המדינה השתדלנו שלא לנטוש מקומות יישוב – וכעת חובשי התורה חוזרים ומגינים על ערי הדרום והצפון – ברוח ובחומר, ובזה הם מצטרפים אל החיילים ואל המשפחות, אל המתנדבים והמתנדבות.
לצד כל אלו אני נפגש כל העת עם פעילים בארגוני החברה האזרחית, הפועלים כמעט בכל תחום אפשרי: מטות הסיוע השונים למשפחות החטופים, וארגוני הסיוע לפצועי צה"ל, אנשים המעניקים סיוע בטחוני ומודיעיני לצה"ל, ארגונים שעוסקים ברכישת ציוד נלווה לחיילים ולגבעות שביו"ש, אנשי חזון הפועלים להשבת ההתיישבות בחבל עזה, ואנשי פורום 1701 המבקשים לוודא שהצפון לא יהפוך לחבל ארץ עזוב ונטוש. נשות מילואימניקים ואימהות ללוחמים. כולם כולם פועלים עם א-ל.
אני מביט בהשתאות אל כל הכוחות הללו, הפועלים כבר יותר ממאה ימים, בניגוד גמור לאווירת הנכאים בערוצי התקשורת, והם אינם מתעייפים ואינם מפסיקים, ואני מצדיע, מעריך, מוקיר, ומבקש רק להשתדל לסייע בכל הטוב הזה.
ריבונו של עולם, ראה כמה צדיקים יש לך בעמך. כמה אנשים מבקשים לפעול עימך להרמת קרן עמך, עשה למען שמך הגדול וזכנו לנצח את אויבינו, לשחרר את שבויינו, ולראות פני משיח צדקנו.
הכותב הינו חבר כנסת מטעם סיעת הציונות הדתית