"אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים...הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה – ש"מ קא ניחא להו" (מסכת גיטין, דף נ"ה, עמוד ב')
בסיפור החורבן, אולי המפורסם ביותר בספרות חז"ל, אנו לומדים על שסע עמוק בין כלל חלקי העם היהודי בימים שקדמו לאסון הגדול. חז"ל לא חוסכים את ביקורתם על אף אחת מן הקבוצות של הסיפור, שלכל אחת מהן חלק ואחריות בחורבן הבית. חז"ל גם לא התביישו לכלול עצמם ברשימת האחראים, כשבסיפורם של קמצא ובר קמצא האשמה שהם מטילים על עצמם הוא על ששתקו.
השבוע נחשפנו לדוגמה "קלאסית" של יצירת פילוג בחברה, כאשר הסופר חיים באר שלכאורה הכיר בטעותו כשגינה ציבור שלם בתיאור מעורר סלידה, חוזר שוב לפגוע באותו האופן, כאילו כלום לא השתנה. לגנות את דבריו של באר, זה "החלק הקל" במיוחד כשרובו של העם מתנגד לדעותיו של באר ורואה בדבריו דברי בלע והסתה. יותר מכל כאב לי שעל ידו ישב אדם שנחשב לאחד המראיינים הכי חזקים בתקשורת הישראלית, שחוזקו הגיע בזכות היכולת הנדירה שלו להעניק כל כך הרבה אמפטיה.
השתיקה, השתיקה של רוני קובן ששומע את הדברים הללו וממשיך הלאה, הייתה רועמת מכל אמירה קשה שיכל באר להוציא מפיו. הרי הרגישות של קובן היא שהייתה צריכה לרעום בקול נגד אמירה כזו, ולא השתיקה שלו.
השתיקה, היא שהחזירה אותי לאותו סיפור מפורסם, שהבית נחרב לא רק בשל סכסוכים גלויים שבין בעל הסעודה לבר קמצא, אלא גם בשל שתיקתם הרועמת של החכמים שהיו שם. וכמו אז שוב ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ואנשים חכמים ונבונים שיש ביכולתם לשנות ולהשפיע על השיח הציבורי חוזרים על אותו עוון - עוון השתיקה.
על כל אחד מאיתנו ללמוד את הלקח מהשסע של הימים עד שמחת תורה, ולאמץ את השינוי המבורך שהגיע לאחריו ולשמר אותו גם לימי שלום ושגרה. אנו האנשים הפשוטים צריכים לנהוג בכבוד זה בזה, להיות זהירים בדברינו ולקבל על עצמנו אורך רוח בעתות של מחלוקת. אך גם על בעלי ההשפעה לקבל על עצמם שינויים, ולא להמשיך באותה הדרך הנהגו בה בעבר.
אני מצפה כי מעתה אנשי התקשורת ידעו לשנות את דפוס ההתנהגות שלהם, וזו על ידי הגברת תשומת הלב על הטוב ולא רק על הרע, ואם יש רע אז לגנות אותו ולא להעניק לו לגיטימציה, ובטח ובטח שלא לשתוק.
ואני פונה בקריאה ישירה לרוני קובן, להתגייס ולהביע הסתייגות מדבריו של חיים באר, ולהתנצל בפני אוכלוסייה שלמה המחרפת נפשה עכשיו בלחימה בעזה. רוני, שתיקה כהסכמה.
הכותב הוא מנכ"ל רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא