מאז מתקפת הפתע של ארגון מחבלי החמאס על ישראל בשבת שמחת תורה תשפ"ד (7 באוקטובר למניין הלועזי), נמצאת ישראל במלחמה להתגונן נגד אויביה התוקפים אותה, גם בחבל עזה, וגם בגבול לבנון.
בשעה זאת ממשיכים חיילינו להילחם בעזה נגד קיני הטרור של ארגון החמאס ופועלים להשמיד אותם, לאחר ההתקפה המרושעת של מחבלי החמאס על ישראל.
כדי לתת פתרון עמוק ושורשי למתקפת החמאס, יש לצאת מהקונספציה שמלווה אותנו כבר עשרות שנים.
במשך שנים, קו המחשבה שמנחה את ראשי המדינה ומערכת הביטחון הוא שהמאבק בינינו לבין האומה הערבית, יכול להיפתר בדרכים כלכליות, ובדרכים של הידברות ופשרה. אם רק ניתן להם כסף ועבודה והם יחיו בכבוד, הם ינטשו את שאיפותיהם הלאומיות לכיבוש פלשתין, ולהשלטת הג'יאהד בכל האזור. וכן אם נוותר להם על חלקי מולדת, וניתן להם לפחות חלק ממבוקשם, הם יסכימו להפסקת אש ולשלום, ולא ירצו להמשיך ללחוץ ולהילחם להשיג עוד אדמות מארץ ישראל, וממילא לא יהיו יותר מלחמות ואירועי טרור ושפיכות דמים בארצנו.
והנה באה מתקפת הפתע בשבת שמחת תורה תשפ"ד (7 באוקטובר למניין הלועזי), והוכיחה בדיוק להפך. המאבק בינינו לבין הערבים יסודו במאבק לאומי דתי, ואין אפשרות לפתור אותו בדרכים אחרות. ודי לראות את קריאות המחבלים שפרצו את הגדר 'אללה אכבר' ולראות את התלהבותם לשפוך דם יהודי. (אחד המחבלים ימ"ש דיבר על כוונה לטבוח עשרת אלפים יהודים בשביל אללה, וברוך ה' בזכות המאבק הנחוש ומסירות הנפש של חיילינו בגבול, ועוד רבים, יהודים טובים שיצאו מהבתים להגן ולהציל בחירוף נפש, המספרים היו הרבה יותר קטנים, ונהרגו פחות ממספר המחבלים שחדרו לישראל, ועדיין במושגים שלנו זהו הטבח הנורא ביותר מתולדות המדינה).
למרות שפע הכסף והתמיכה שזרמו בשנים האחרונות לערביי עזה, ולשלטון החמאס, הכל הלך לביצורים של מדינת הטרור בעזה, ולהתחמשות כנגד האויב הציוני. והסיבה פשוטה, כי החלום להכחיד את המפעל הציוני לא נמוג מקרב אויבינו, וזה חשוב להם הרבה יותר מלחם ועבודה. הם מוכנים להקריב את עצמם למען האומה הערבית, למען האסלאם. וכך גם הפתרון לוותר להם על חלקי מולדת, ולאפשר להם לחיות בכבוד לצידנו, גם נדון לכישלון.
והסכמי אוסלו יוכיחו שעלו בלהבות פיגועי הטרור של התנזים של הפתח, והחמאס, והפרות ההסכם של הרש"פ, והתברר שאין פרטנר אמיתי לשלום כפי שהיינו רוצים. גם מסירת אדמות גוש קטיף ונצרים ויישובי צפון סיני שנתנו במתנה לערביי עזה בתכנית ההתנתקות, לא הפחיתה את התנגדותם ליישות הציונית. להיפך היא רק הגבירה את תאבונם להכות באויב הציוני ולהסיג אותו מעוד אזורים. הם העלו את החמאס לשלטון, והפכו את עזה למעצמת טרור נגד ישראל.
התנגדותם החריפה ליישות הציונית מסבירה גם את הסיבה (לאלו שתמהו על כך) מדוע הם תקפו בפראות ובתאוות רצח ונקם קיבוצים שחבריהם תומכי שמאל ומוכנים לפשרות עם הערבים. כי בעיניהם בארי היא התנחלות בדיוק כמו יצהר, ונחל עוז היא אדמה כבושה בדיוק כמו אדמת קרית ארבע. הם אינם מבחינים בין יהודים תומכי ימין או תומכי שמאל, דתיים או שאינם דתיים, מבחינתם כולם חלק מהישות הציונית שיש להכחיד.
אם כן, מהו הפתרון? כשבניהו בן יהוידע מגיבורי חילו של דוד המלך נלחם באויב, כתוב 'ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו' (שמואל ב, כג, כא). מכאן לומדים עיקרון שאת האויב אפשר לנצח בנשק שלו עצמו. כך גם לענייננו, הפתרון הוא להכות את האויב בשפתו, שזו אגב גם האמת האמיתית. אם נשכיל להבין שהמאבק בינינו לבין ערביי הארץ, הוא מאבק לאומי ודתי. ונתמקד בהשגת הישג לאומי, נצליח להרתיע את האויב. אם נרתיע את האויב בעוצמה, הוא לא יבוא יותר בגבולינו, ראו ערך הגבול עם סוריה ברמת הגולן שמאז מלחמת יום הכיפורים ועד לפני זמן לא רב, קרוב לחמישים שנה, נשמר השקט בגבול אודות להרתעה העצומה שהייתה מאז מלחמת יום כיפור.
מבחינה ביטחונית כמובן יש להכות את האויב עד חורמה ולא להשאיר שום תשתית של טרור בחבל עזה. אך אם זה יישאר רק ברמה הביטחונית, מבחינת החמאס והערבים, הפסדנו את המערכה, כי עדיין הם שולטים בעזה, ועדיין הם יוכלו משם לתקוף את ישראל. הפתרון הוא שינוי מציאות לדורות שהיא נכונה גם מבחינת הזכות ההיסטורית שלנו, וגם מבחינת הבנת האויב שהוא אכן הפסיד את המערכה. לא באנו לארץ רק בשביל צרכי ביטחון, ולחיות באופן שלא יתקפו אותנו.
יש לנו חזון וייעוד, וחלק ממנו הוא לנחול את הארץ שהובטחה לאבותינו שיש בה סגולות מיוחדות שעם ישראל יוכל להפיק מהם ולהביא ממנה ברכה לעצמו ולכל העולם כולו. חלק מארץ נפלאה זו, הוא חבל עזה שהוא חלק מנחלת יהודה של ארץ ישראל ההיסטורית (יהושע טו, מז). גם בתקופה האחרונה, הוקמו שם יישובים יהודים לתפארת, ששגשגו, והפריחו חבל ארץ והביאו ממנו ברכה חקלאית לעולם כולו. אפשר וצריך להחזיר את ההתיישבות היהודית בחבל עזה על כנה.
אפשר שחלקה יהיה בצפון חבל עזה, חלקה בדרום חבל עזה, העיקר שיהיה ברור לאויבינו, שאנו שבים הביתה, לארץ ישראל שלנו. כשהם יראו שאנחנו נחושים בהכרה בזכותינו על הארץ, ובצדקת דרכנו, הם לא יעיזו יותר להילחם איתנו. להפך, הם יעריצו את ישראל החזקה שעומדת על שלה, כידוע באסלם מעריצים את החזק, כי מאמינים שאם הוא מצליח, סימן שאלוקים איתו. אם אנחנו נכיר בזכותינו על האדמה, ונשלוט בה ביד רמה, וכן נעודד הגירתם של ערביי הרצועה מחוץ לגבולות הארץ (ורק אלו שהם באמת אוהבי ישראל ורוצים להיות תחת שלטון ישראל יוכלו להישאר) וניישב במקומם מאות אלפי יהודים, נהפוך את 'הנכבה' שהייתה לנו בשמחת תורה לניצחון גדול ול'נכבה' שלהם.
ולטוענים שזה לא ריאלי, בגלל הלחצים הבינלאומיים של אמריקה ואומות אחרות, נזכיר שגם הקמת המדינה בזמנו בתש"ח לא הייתה מעשה ריאלי. היה רוב ערבי בארץ, והערבים התנגדו לעצם הקמת המדינה, ובכל זאת הכרזנו על עצמאות ויצאנו לדרך. כן גם עתה, שיש כאלו המכנים מלחמה זו, 'מלחמת עצמאות השנייה', ניקח את שתי העקרונות שהנחו אותנו באותה מלחמה, גם להיות עצמאיים ולא משועבדים לאומות ולאמריקה שיש לה את האינטרסים שלה שלעיתים מתנגשים עם ביטחון ישראל, ועלינו לעשות מה שטוב ונכון וצודק לביטחון ישראל ולבסוף גם האמריקאים ואומות העולם יודו לנו.
וגם לתפוס כל שטח שאנו כובשים שיישאר בידינו לדורות. (במלחמת העצמאות כבשנו ושחררנו שטחים מארץ ישראל, ביפו, באר שבע, צפת בנגב ובגליל ועוד, ולמרות שזה לא היה לפי החלטת האו"ם, היה ברור לנו שאנחנו לא מתחשבים באף אחד, ונשארים בגבולות אלו). כשם שאז מה שכבשנו נשאר אצלנו, כן צריך גם עתה, שיהיה ברור לאויבינו שאם הם פתחו במלחמה נגדנו, השטח שאנו כובשים עובר למדינת ישראל. בזמנו אמר הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן (רפול), שלדעתו כהרתעה וכצורך ביטחוני גם אם מדינת ישראל תכבוש שטחים בתורכיה או אפילו בירח (אם אני זוכר נכון את הביטוי שלו) היא צריכה להחזיק אותם בידיה ולא לוותר עליהם.
אם זה נכון לגבי סתם שטחים, וודאי כשמדובר באדמות המולדת ההיסטוריים של עם ישראל (חבל עזה חלק מנחלת יהודה, ודרום לבנון חלק מנחלת נפתלי) שאם כבשנו אותם במלחמה, הם הופכים להיות שלנו, והחזקתם בידינו היא גם זכות היסטורית וגם צורך ביטחוני שמרתיע את האויבים שלנו לדורות. וכפי שנוכחנו לראות במלחמת יום הכיפורים כשממלכת ירדן לא העיזה להצטרף למלחמה לצד מצרים וסוריה, בגלל תוצאות מלחמת ששת הימים שבהם הפסידה את שטחי יהודה ושומרון.
אם ישראל תשלוט שלטון מלא ברצועת עזה, ותחזיר את ההתיישבות היהודית, זה יהיה ניצחון היסטורי שיהדהד לדורות. הערבים יזכרו שאמנם הם עשו טבח נוראי, אבל יזכרו לא פחות מכך, איך ישראל הגיבה, ואיך שהיא השמידה את החמאס, ושמאז חבל אדמה שלם של ארץ ישראל חזר לידי היהודים והם השולטים בו ביד רמה. וכן לגבי לבנון, לא רק שצריך להכות בחיזבאללה בעוצמה גדולה, צריך לסלק אותו מעבר לנהר הליטני, ולהקים שם רצועת ביטחון לישראל, ויותר מזה, להקים שם התיישבות יהודית כפי שהיה מאז ראשית ימי הציונות, שכל שטח שיכלנו לתפוס בעוד עז ועוד דונם ועוד יישוב, עשינו כן. וכך זכינו לגבולות מדינת ישראל. כשהערבים יבינו שכל מאבק עם מדינת ישראל, רק יגדיל את שטחה ואת עוצמתה, זו תהיה ההרתעה הגדולה ביותר שתביא ביטחון גדול ושקט לעמינו ולאזורינו.
חלק מכישלון הקונספציה היה שישראל עסוקה כבר שנים רק בהתגוננות, ומי שקובע את העימותים והמלחמות הם האויב, ואנחנו רק מגיבים לפעולותיו. הגיע הזמן לשנות את המשוואה, שאנו נהיה היוזמים והתוקפים. אם נישאר במגננה, השאלה של פעולת הטרור הבאה, היא רק עניין של זמן, ואם נעבור למדיניות של התקפה והרתעה, יושג ביטחון, כי האויב יבין שלא משתלם לו להילחם עם ישראל והוא רק יפסיד מכך.
כמובן כל דברינו עד עתה, זה לגבי מה שדרוש מבחינת ההשתדלות שלנו לעשות כל מה שאנחנו יכולים, אך במקביל, כמובן עינינו תלויות אל ה' אלוקינו שישלח לנו את הסיעתא דשמיא להצליח בכל פעולותינו, ולהגשים את חלום הדורות, חלום שיבת ציון בכל הארץ כולה, ולהקים מתוך הארץ המובטחת את המדינה האידיאלית והמתוקנת, שתהיה 'אור לגויים' ותביא אור וברכה לעולם כולו.