הנביא עמוס מתאר את תהליך הגאולה:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה: וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם: וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ: (עמוס ט', יג-טו)
עמוס מתאר את שפע היבול בארץ כחלק מתהליך הגאולה, אך מעבר לכך - עמוס מדמה את החזרה של עם ישראל לארצו לנטיעה: "ונטעתים על אדמתם". דימוי זה מבהיר את ההשתרשות החזקה של עם ישראל בארץ, עד כדי כך ש"לא ינתשו עוד מעל אדמתם". אבותינו קראו פסוקים אלו במשך אלפי שנים, אבל לא זכו לראות בהתגשמותם. אנו זוכים לקרוא פסוקים אלו בארץ ישראל, כשאנו חווים בעצמנו את תהליך הגאולה – הארץ נותנת פרותיה, ועם ישראל הולך ומעמיק שורשים בארץ. דברי חז"ל מתאימים לאותו רעיון: הנטיעה עצמה היא חלק מגאולת ישראל, ולכן איננה פחותה מקבלת פני המשיח, ואולי יותר מכך – היא חלק מקבלת פני משיח.
בדומה לכך, גם מי שנטע כרם ולא חללו, איננו יוצא למלחמה (דברים כ', ו; משנה סוטה ח', ז). והגמרא מבהירה, שמדובר על נטיעת כל עץ מאכל בארץ ישראל (עיינו בבלי סוטה מג ע"ב שמדובר על כל עץ מאכל; ירושלמי סוטה פ"ח ה"ד, ביחס למי שבנה בית בארץ ישראל שלא יוצא למלחמה, וק"ו לנטיעה). הנטיעה היא דבר משמעותי באחיזתנו בארץ, עד כדי כך שהיא פוטרת מיציאה למלחמה.
אמנם, כל זה במלחמת רשות. כאשר מדובר על מלחמת מצווה, בוודאי שגם אנשים אלו יוצאים למלחמה: "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". נטיעה (של כרם) חשובה יותר ממלחמת רשות, ואילו מלחמת מצווה חשובה יותר מנטיעה.
ט"ו בשבט השנה מעורר מחשבות רבות. זמן של נטיעה, מלווה בקשיים של מלחמה. החמאס מנסים להחשיך ואנחנו מאירים. אנחנו נוטעים, והם עוקרים נטוע. שבתי כעת ממשלחת גבורה בארצות הברית. במשלחת היו כמה מגיבורי שמחת תורה או המלחמה. היה שם את רמי, שהציל כשבע מאות ילדים ונוער בנובה, את רחל גנות, שבנה לחם בבארי ונהרג שם, את רחל אדרי שדיברה עם המחבלים כעשרים שעות והסיחה את דעתם- אלו חלק מהגיבורים שלנו. בתוך כל הקשיים, התגלה עם ישראל במיטבו.
בע"ה אנחנו ננצח כי
אנחנו פועלים לתיקון עולם, והם פועלים לקלקולו,
אנחנו פועלים במוסר, והם רוצחים בנבזות,
אנחנו מוסיפים אור והם מחשיכים
אנחנו מוסיפים קדושה והם שרויים בטומאה
אנחנו מוסיפים חיים והם מקדשים מוות
אנחנו עם הנצח והם כאבק פורח
אנחנו דבוקים בשכינה והם דבוקים בחרב.
בנטיעות השנה, נזכור שאנחנו ממשיכים לנטוע, שאנחנו ממשיכים ביישוב ארצנו הנפלאה, ושלא ניתן לאויבנו להשבית את פיתוח ארצנו הנפלאה.
הכותב הוא ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב, יו"ר סולמות ורבה של גוש עציון