למען יראו וייראו

תקיפתה של השרה עידית סילמן על ידי ירדן מן היא תוצאה של הסתה פרועה שמתחוללת כאן בשנה האחרונה וטשטוש המושגים של שלטון החוק וחופש הביטוי.

מה שהחל כמאבק ברפורמה המשפטית ובממשלת ה"דיקטטורה" הפך אחר כך למאבק בממשלת "הטבח" ואם נאבקים ברעים אז אין סיבה שלא לנקוט באלימות כי הרי מגינים על מגילת העצמאות ומותר לשפוך גם דם. כאשר רואים שאין אכיפה כלפי בריונות בכבישים מצד מפגינים וכאשר מקבלים רוח גבית מבית המשפט העליון, שמתייחס לממשלה כאל אויב מבית, כפי שכתבה השופטת ענת ברון בפסק דינה האחרון, ניתן להסיק בקלות שהחוק איננו מחייב את מי שנמצא בצד ה"נכון".

מאז הגשת כתב האישום כנגד ירדן מן בעוון תקיפת עובד ציבור החלה הסתערות של כל כוכבי מחאת קפלן על המשטרה. דומה שהעובדה שיש שלושה עדי ראייה שראו את התקיפה לא מרשימה אותם. הם ממשיכים בהאשמות השחוקות שקושרות בין השר איתמר בן גביר להגשת כתב האישום ודורשים לבטלו.

אסור להתבלבל המאבק כאן איננו בעידית סילמן אלא במגזר הציונות הדתית שהיא מסמלת. הציונות הדתית מובילה את רוח ההתנדבות בעם את ערכי הציונות והחלוציות של פעם את אהבת המולדת ואת ההקרבה למענה. פתאום אי אפשר להגיד לבני ובנות הציונות הדתית שאין להם זכות שווה לקביעת ערכי המדינה ולכנותם בשמות גנאי כ"משיחיים" "בוזזים" ו"הזויים". המצוקה הזו מחייבת את אנשי המחאה שהעלו קמפיין לבחירות עכשיו, להכתים את נציגי הציבור שמייצגים ציבור זה בממשלה.

כתב האישום נגד המורה התוקפת ירדן מן הוא מבחן לשלטון החוק. אם תרצו זהו מבחן כהן. בשנת 2010 גזר השופט פיינברג 3 שנות מאסר על פיני כהן בגין תקיפת עובדת הציבור הלא היא נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש. פיני כהן זרק נעל לעברה של השופטת בייניש שמעדה בשל כך ומשקפיה נשברו. כהן טען בשלב הטיעונים לעונש שלא התכוון לתקוף את בייניש וזריקת הנעל הייתה זעקה לעזרה, ואולם השופט פיינברג לא השתכנע וכתב בפסק דינו ש"אסור שמקרה זה או דומה יחזור על עצמו ועונש זה הוא למען יראו וייראו."

הקמפיין לשחרורה של ירדן מן כבר החל. כל אלה שזעקו למען שוויון בקפלן וכתבו מאמרים על מגילת העצמאות שכחו שאין שוויון ללא שוויון בפני החוק. לפיכך היועצת המשפטית לממשלה לא יכולה לבטל את כתב האישום נגד מן (גם אם היא רוצה) ויתירה מכך גם בית המשפט מחויב לגזור עליה מאסר בפועל כי כל גזר דין אחר יהפוך את שלטון החוק לבדיחה.

בפסק הדין בעניין רחמימוב נ' מדינת ישראל נפסק על ידי בית המשפט העליון: "הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק, וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד מבעלי אגרוף, מתוקפנים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו וייראו... בתקופה המתאפיינת בגלי אלימות פיזית ומילולית כלפי עובדי ציבור, שומה להגן על השירות הציבורי ועל עובדי הציבור מפני פגיעה בלתי ראויה בכבודם ובמעמדם... על כן בתי המשפט מחויבים להכביד את ידם ולתת עונשים מרתיעים".