מיכל אלון שהתה בבסיס זיקים בשמחת תורה יחד עם בעלה עומרי וילדיה. היא לא דמיינה שההתנדבות הזו במטרה לשמח את חיילי הבסיס - תסתיים בפציעתה מירי מחבל.

בראיון באולפן ערוץ 7 היא מספרת כיצד בכלל הגיעו היא ומשפחתה לבסיס זיקים בחג. "רצינו להתנדב והציעו לנו להגיע לבסיסים לשבתות, להיות עם החיילים ולעשות אווירה משפחתית בבסיס. דווקא בשבת הזאת הציעו לנו את זיקים ואמרו לנו שמאוד רגוע. אמרנו כן, כי חשבנו שזו הזדמנות טובה וגם בת דודה של עומרי גרה בקיבוץ זיקים וקיווינו לבקר אצלה".

הקפות לא היו בבסיס אבל האווירה הייתה חמה מאוד. "בערב לא היה מניין ולא היו הרבה חבר'ה דתיים. אף פעם לא היינו בבסיס בחג אלא בשבתות והייתה השקעה מאוד גדולה באוכל - צוות המטבח השקיע מאוד. ישבנו עם המפקדים וחילקנו צ'ופרים. הייתה אווירה מאוד טובה".

ואז הגיע הבוקר ואיתו חלום בלהות של ממש. "התעוררתי בבוקר ושמעתי בום ואז 'צבע אדום'. היו מעל מאה נפילות ביישוב. התלבשנו ואמרנו לעצמנו שיש סבבים והכל יהיה בסדר. אחרי שזה לא הפסיק במשך 20 דקות עומרי הרים טלפון למ"פ ולסמ"פ והם לא ענו. הוא צלצל לרב של הבסיס שהבהיר לנו שאנחנו לא בחדר ממוגן וחייבים להגיע למיגונית".

"לא ידענו היכן המגונית. עומרי הלך עם טל חיים בן ה-11 לחפש אותה ואנחנו חיכינו להם בלחץ. בינתיים הגיע חייל מקסים בשם יואב שקיבל אותנו לבסיס וזכר שיש בו משפחה. הוא אמר לנו, 'בואו מהר, פינינו כבר את כל החיילים, אתם צריכים לרוץ איתי למיגונית'. רצנו אחריו. בדרך מצאנו את עומרי וטל ופשוט באנו אחריו למיגונית. ראינו שם את כל החיילים עם שורט ומכנסיים קצרים, כפכפים ונשק. אמרנו לעצמנו - 'בסדר, נהיה כאן עד שהכל יעבור'", היא משחזרת.

אלא שלאט לאט הם שמים לב שקוראים למפקדים שבמיגונית וקוראים להם לפעולה עד שכל המפקדים עזבו את המקום."נשארנו עם יואב שהוא הרס"פ. הוא ניסה להרגיע ואמר 'הכל בסדר'. בינתיים החבר'ה מסביבנו עם הפלאפונים שמעו דברים והבינו שמשהו קורה - ובמקביל שמענו כל הזמן ירי".

"ואז יואב אמר שהוא זקוק ל-4 מתנדבים להביא חיילת פצועה. הם הביאו אותה ולא הכניסו למיגונית אלא שמו אותה בצד. זה היה נראה לי מוזר. אני אחות ויצאתי אליה. היא באמת הייתה נראית נורא. לקחנו אותה לחדר ליד. היא נרגעה וכנראה איבדה את ההכרה בשלב הזה. ואז שמעתי ירי קרוב וראיתי את נריה נגרי ז"ל נופל לתוך החדר לאחר שנורה בראש", היא מספרת בדמעות. "לצערי, כבר לא יכולנו לעזור לו".

"דניאל, החייל השני שהיה בחדר אמר לי 'אי אפשר לעשות משהו בשבילו?' אמרתי לו 'אני לא חושבת שהוא איתנו'. הוא הלך ומשך את הגופה פנימה. ואז שאלתי את עצמי מה לעשות. להתחבא מתחת למיטה? הבנתי שאנחנו בסכנה".

הסכנה עליה מדברת אלון הגיעה מהר משציפתה. "ראיתי עוד חייל בכניסה לחדר וחשבתי לרגע 'איזה יופי הוא יעזור לנו'. אבל משהו במדים שלו היה נראה לי קצת מוזר. כשהרמתי את הראש לפנים שלו, ראיתי שהוא מבוגר מאוד יחסית לכל החיילים הצעירים בבסיס. הבנתי שהוא מחבל. הוא פשוט הרים את הרובה וירה בי צרור. בנקודה הזו הרגשתי את היד נופלת, הורדתי את המטפחת ועשיתי חוסם עורקים. דניאל קפץ על המחבל שדקר אותו בראש ואז חייל נוסף שהתחבא יצא והרג את המחבל. אני לא ראיתי את כל זה, כי ביצר של הישרדות הלכתי למיגונית. נפלתי בכניסה אליה ואמרו לעומרי, 'אשתך פצועה - בוא תכניס אותה'".

שעות ארוכות היא חיכתה במיגונית, פצועה, עד שיוכלו לפנותה לבית חולים לטיפול. "אני זוכרת שכשהייתי בחדר אחרי היריות אמרתי לעצמי, 'הקב"ה תוציא אותי מפה חיה, אפילו בלי יד, אבל שלפחות אצא'. היתה לי תקווה שיקרה משהו ופתאום כן יהיה פינוי. עומרי התקשר למד"א פעמיים והסבירו לו מה לעשות אבל אמרו שהם לא יכולים להיכנס. החיילים כל הזמן ניסו לעזור ולעצור את הדם בגלל הקליעים שפגעו בגוף. הם מאוד ניסו לעודד, חיפשו לעזור, היו חדורי מוטביציה. הם לא קפאו, נעלמו או פחדו".

בדיעבד היא תגלה שקרבות הגבורה שניהלו המפקדים שעזבו את המיגונית הצילו את הבסיס כולו. "הצליחו להיכנס ארבעה מחבלים לבסיס כי המפקדים הלכו למגדלי השמירה ונלחמו כמו אריות מול עשרות רימונים שנזרקו על ידי כחמישים מחבלים ומול ירי בלתי פוסק. הם לחמו בגבורה מטורפת ונהרגו שישה מהמפקדים והטירון נריה, אבל בזכותם בעצם רק שבעה חיילים נהרגו בכל הבסיס. שני מוצבים מאיתנו היתה השתלטות מלאה של מחבלים".

לאורך כל הזמן הזה ילדיה היו שותפים פעילים ועודדו את החיילים. "הילדים מאוד נחלצו לעזור, להביא מים. בסוף אחד מהם גם סחב אותי באלונקה. בשלב מסויים העמידו כמה מהטירונים בשורה עם נשקים שלופים מול הכניסה למיגונית. הבת שלי מעיין שהיא חיילת בעצמה, אבל היתה עם שמלת שבת, לקחה נשק של אחד הפצועים ונעמדה גם כן בכניסה".

"יואב בא באיזשהו שלב לחדר ואמר לי מיכל אני חייב ללכת תקחי אחריות. ואמרתי רגע אני אזרחית, אני אורחת. אבל במלחמה התנאים אחרים ואתה עושה את מה שאתה יכול לעשות, אלה התמודדויות שאתה לא מכיר. החיילים שאלו את הילדים שלי - 'מה מתפללים עכשיו? איזה פרק בתהילים מתאים לומר?' והילדים, בכיתות ד ו-ה הבינו שיש להם תפקיד. זה אחד הדברים ששמר עליהם".

לאחר הפינוי היא הגיעה לבית החולים ברזילי באשקלון. "נפצעתי משלושה קליעים, אחד במותן, אחד בחזה ואחד בזרוע. שני הקליעים נשארו בפנים ברגע הירי והקליע השלישי נכנס ויצא. פינו אותי לבית החולים ברזילי וגם שם היו מלאכים בדמותם של הרב אביהוא פישפדר, ראש ישיבת ההסדר אשקלון, ובתו שהיא אחות לסיעוד שהגיעו לבית החולים ועזרו למשפחתי ולי. משם עברתי לבית החולים הלל יפה ושם עשו ניתוח והוציאו את הקליע שהיה לי במותן ואת הקליע שהיה בחזה החליטו לא להוציא".

"הייתי באשפוז אחרי כמה ניתוחים ועכשיו אני בשיקום יום. עושה שם פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, הידרותרפיה, יחד עם כל החיילים", היא אומרת בחיוך.

רגעי הפינוי זכורים לה כנס ממש. "בדיעבד אנחנו יודעים שמי שהגיע בדרך פלאית זה ארז אשל מנופי פרת שירד יחד עם נועם דוד, בחור מהמכינה שהצטרף אליו. הם עצרו לטרמפיסטית שסיפרה שחיילת כותבת שיורים עליה בזיקים והם באו. אם הוא לא היה מגיע, אני לא יודעת מי היה מפנה אותנו. הוא נסע, בתעוזה גדולה, את כל הכביש כשהוא שורץ מחבלים ונכנס לבסיס. בדרך הוא השתלט על איזה אמבולנס. זה היה ממש ניסי ניסים".

לשאלה האם לדעתה הלקחים שנלמדו במלחמה יגרמו ליותר אחדות בעם היא עונה: "כולנו במלחמה ‫ויש איזו טראומה קולקטיבית שמלווה אותנו כבר חודשים. מצד שני אני גם רואה המון רוח, כולל הבן שלי הגדול, שלא היה איתנו שם, והיה בעזה עכשיו ורק לפני שבועיים השתחרר והיה עם צוות מכל גווני החברה הישראלית וכמה הם מחוברים, ואיזו לחימה הייתה לו שם. גם אלי, בהלל יפה ובעין כרם הגיעו אנשים מכל מיני סוגים, מכל מיני מקומות רק לשאול מה אני צריכה ולהציע לי מעטפת מדהימה שקיימת עד היום".

"יש לי איזו אמונה, אולי תמימה, שאנחנו נצא מהמלחמה הזאת חזקים יותר ושאנחנו נעלה קומה. אני חושבת שאנחנו צריכים לעבוד המון על האחדות בינינו. זו באמת העבודה שלנו וזה קשה לכולם - כי בסוף אחדות היא ערך שדורש לוותר על ערכים אחרים - אתה צריך להגיע לאחדות תוך כדי שאתה שם בחוץ משהו אחר", היא מסכמת.