
הרב פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב, עמד בראיון בכאן מורשת, על כמה עניינים חשובים בפרשת השבוע המשתקפים בחיינו.
הוא פתח ואמר כי פרשת השבוע יתרו, המספרת את סיפור מעמד הר סיני, מתכתבת גם עם מציאות חיינו המערביים ועם גילויי המלחמה. "יתרו מציע למשה למנות שרי אלפים ושרי עשרות שישפטו את העם. התמיהה רבה: מה החידוש הגדול בעצת יתרו, והרי כל יועץ ארגוני בסיסי יציע לראש ארגון להאציל סמכויות לאחרים כדי לנהל טוב יותר את הארגון. בפרט אם הוא רואה את ראש הארגון נובל☹. האם משה רבינו, גדול הנביאים, לא יכול היה להבין זאת מעצמו?".
את התשובה הביא מהתלמוד. "הגמרא במנחות מספרת סיפור מרתק ותמוה: 'אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו רבש"ע הראהו לי. אמר לו חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי (עקיבא) מנין לך? אמר להן הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו (של משה).' לא ברור איך משה לא הצליח להבין את דרישת התגין של רבי עקיבא, הרי המדרש אומר 'כל מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כולן נאמרו למשה מסיני. ואם אכן לא הבין – במה נתיישבה דעתו?"
"יש משל משמו של בעל בית הלוי: סומא מנסה למצוא דרכו החוצה מהארמון. הוא ממשש את הקירות, מוצא פתח ויוצא, ואז מתברר לו שזהו רק המחסן. הפתח הבא הוא רק מרפסת וכך הלאה. בייאושו הוא פונה לפיקח ומבקשו שיובילו החוצה. הפיקח תופשו בידו ומוציאו. תמה הסומא כיצד כה בקלות אף ללא מישוש הצליחו לצאת. הרואה מסבירו שהוא פשוט רואה את הפתח ולא נזקק למישוש. הנמשל - משה רבינו מקבל תורה ישירות מפי הבורא. היא נהירה לו והוא מבין את כוונותיה. הוא לא נזקק לתורה שבעל פה ולא לדרישת התגין כדי להבין מה כוונת הבורא. אך האור הגדול הולך ומתעמעם, ובעוד כמה דורות לא תהיה ברירה אלא להבין את התורה דרך דרישת תגין ושלוש עשרה מידות ועוד. ולכן רבי עקיבא כאותו סומא נדרש ליכולת המישוש. משה לא יכול להבין את דרשותיו מכיוון שהוא לא נזקק להם. בדיוק כפי שהסומא מפתח יכולת מישוש גבוהות יותר מהפיקח כך רבי עקיבא מצליח להגיע לרמות של לימוד ופלפול שמשה לא מבין, ולכן חלשה דעתו. אולם, כשרבי עקיבא אומר 'זו הלכה למשה מסיני' מבין משה שכל הפלפול של רבי עקיבא לא נועד אלא להגיע למה שמשה רואה באופן ברור. לפיכך נתיישבה דעתו", הוסיף פרופ' כהן.
לדבריו, "הרב חיים גולדויכט כותב כי יתרו אומר למשה אל תחשוש למנות אנשים תחתיך והם יעבירו את התורה לעם. הם אמנם לא רואים ברור כמוך אך הם יבינו את התורה דרך פלפול ודרשות. מי שמוכיח שכך הוא זה יתרו בעצמו. יתרו מישש כל עבודה זרה שבעולם ומשם הוא הגיע להכיר את ה'. כלומר גם אם אינך רואה ישירות מפי הגבורה, עדיין עם הרבה מאמץ ותבונה אפשר להגיע לתובנות הברורות שזכה בהן משה באופן טבעי. לכן זכה יתרו שפרשה זו תירשם על שמו בתורה והיא אינה עצה ארגונית בלבד".
הרב פרופ' כהן המשיך את הרעיון. "הגמרא בסנהדרין משבחת את יתרו: 'ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם'. תנא משום רב פפייס גנאי הוא למשה ושישים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'. זו גמרא תמוהה והרי משה רבינו וכל העם אמרו שירה וזה הרבה יותר מלומר 'ברוך ה'? אלא אינו דומה אדם שחווה כל עבודה זרה שבעולם, לא צמח בעולם אמוני והוא אף כהן הדת של כל האומות – למי שגדל על ברכי האמונה. יתרו הוא החידוש והוא המיוחד. עד כדי כך שהוא חתום על הביטוי השגור בפינו כיום – ברוך ה'. זו אולי גם הסיבה שאנו יוצאים מגדרנו למשמע לא מעט אנשים, תושבי העוטף ומסיבת הנובה, שבעקבות המלחמה ורק בעקבותיה אומרים ביטויי אמונה. והם נראים בעינינו מיוחדים הרבה יותר מאותם דברים היוצאים מפיהם של מי שגדלו על ברכי האמונה".
לדעתו מכאן עולה שאלה נוספת. "האם גם אנו מוכנים כמו יתרו לוותר על כל 'עבודה זרה' שבעולם? עבודה זרה אינה רק פסלים מעץ או גחלים לוחשות. הרמב"ם למשל כותב כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. מדוע? הכועס מנטרל את הקורות אותו מבורא עולם, ומשליך עצמו על סיבות וגורמים, ואינו מתאושש מתוך אמונה. האם לנו יש מספיק הכרה שכל מה שקורה לנו קורה בהשגחתו של ה' ובידו המכוונת? האם אדם ששם את עצמו ואת הנאתו למרכז חייו אינו עובד עבודה זרה? משה אומר 'אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהוָה וּבֵינֵיכֶם' ובחסידות פירשו 'אנוכי' – 'האני' עומד ומפריד בין האדם לאלוקים. האם חברה ששמה את עצמה במרכז של עצמה ומוכנה היתה לקנות שקט בכל מחיר אינה מפרידה בינה ובין ה'?"
"לדעתי, עד למלחמה היינו שם. התבוססנו בעצמנו. אך המלחמה גילתה לנו שטעינו כי יש בעם הזה, בכל מחנותיו, האמוניים והלא אמוניים, כוחות גדולים שאינם טבעיים. כמו יתרו, מוכנים הם לנטוש כל עבודה זרה שבעולם, לנטוש כל קונספציה מוטעית, ולהתגייס בממונם, ועוד יותר: בגופם, למען ערך שהוא גדול מהם, ומוכנים לומר כי גדולה שליחותנו בעולם מכל פסלים ואלילים. מדהים לראות עד כמה החיילים בשטח גם בחלוף כמאה ועשרים יום למלחמה, לא נשחקים, עומדים איתן, בני כל המחנות, כאיש אחד בלב אחד, כמו שנאמר במעמד הר סיני 'ויחן שם ישראל'. התגייסות טוטאלית זו עד כדי מוכנות למסירת הנפש, שלא לדבר על ויתור על העבודה, הנוחות הלימודים ועוד, מלמדת עד כמה התורה שלנו גדולה, עד כמה גחלת שכמעט וכבתה יכולה להוסיף ולבעור ולהלהיט את הנפשות. והם כיתרו מחזקים גם אותנו - עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים", סיכם.