כמה סימלי שהרבנית שרה דרוקמן זצ"ל נפרדה מאתנו בדיוק בשבוע הזה, שבין קריעת ים סוף ושירת הים ובין מתן תורה. כאלה היו חייה של שרה: מלאים בתודעת הגאולה, גאולת דורנו, וניסיה, מלאים בשירה ותפילה מתמדת לריבונו של עולם, מלאים-מלאים בתורה.
בית מלא תורה ניהלה שרה (מעולם לא קראנו לה "הרבנית"), בית מלא הודיה על הזכות לחיות בדור הזה, בית מלא תפילה וחיבור תמידי לקב"ה, וגם בית מלא ילדים, ואורחים, וחסד אין סופי. חיים מלאי מסירות פשוטה-פשוטה, מלאי ענווה שקטה, מלאי אהבה. אשת-מופת שהאירה במבטה הטוב, הרך והאוהב, את חייו של כל מי שבא בצל קורתה, והיו רבים כל כך שבאו.
נסעתי השבוע למרכז שפירא ללוות את שרה בדרכה האחרונה כאן עלי אדמות, ונזכרתי בנסיעה הראשונה לבית הקטן והעמוס הזה, הבית המאיר בפשטותו שהיה לי לבית שני, אליו נסעתי שוב ושוב ושוב. הרבה שיעורי תורה שמעתי בבית הזה: הרב דרוקמן העביר שיעור בכל ערב שבת, בכל שבת, ובכל מוצאי שבת (לפעמים מספר שיעורים). אבל את השיעור החשוב ביותר למדתי שם דוקא משרה, בלי מחברת ובלי ספר, בלי מילים כמעט, שיעור על אשת חיל מהי. שיעור על מסירות ושליחות, שיעור על אהבת ה' וקרבת ה', שיעור על "ואהבת לרעך כמוך" אמיתי מתוך ראיית האחר וצרכיו, שיעור על הסתפקות במועט, על חריצות וזריזות וחיים מלאי משמעות, שיעור על התמודדות עם קשיים ואתגרים מתוך אמונה וענוה, מתוך בטחון ואומץ, שיעור על תורה כדרך חיים.
"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" – פותח הקב"ה בפרשתנו ומכין את משה ואת העם לקראת מתן תורה, ורש"י מבאר לנו: "לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להם בלשון רכה". אף אני, בבואי לקבל תורה בביתו של הרב דרוקמן זצ"ל, זכיתי לקבלה בלשון רכה, ברוך ובעדינות, באהבה ובנחת, הייתי אומרת "בהכלה", אבל אז עוד לא המציאו את המילה. בלשון רכה ובעיניים רכות וטובות קיבלה אותי הרבנית שרה דרוקמן אל עולם התורה המופלא שנגלה לי בביתה, ולא רק אותי קיבלה, אלא עוד רבים-רבים שבאו לחפש, ללמוד, לתהות, ולהתחבר, וכולם קיבלו את אותה אהבה ללא-תנאי, את אותה רכות ועדינות, שסייעה להם לגלות שעולם התורה הזה הוא עולמם-שלהם.
"באתי לכאן לומר תודה" – אמרתי לשרה בלויה השבוע – "אני חבה לך את כל חיי הבוגרים, לאורך כל חיי, ובעיקר בצמתים הקשים בחיי, את היית בשבילי מצפן, ומורת דרך".
"בניתי לי מעין מדד" – סיפרתי לנאספים בלויה – "שקראתי לו, ביני לבין עצמי, "מדד שרה דרוקמן" וכל פעם שהיה לי קשה שאלתי את עצמי: "לכמה במדד שרה דרוקמן הגעת?" זה אף פעם לא הגיע ליותר מ 4 אולי 5, ותמיד ידעתי שאפשר להמשיך".
"שרה, לימדת אותי כל כך הרבה" – אמרתי – "אזכיר רק שלושה דברים שעליהם עולמו של כל אדם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים: על התורה – הרי הבית שלכם היה כולו תורה. כל הבית הזה היה בית של תורה, ואת היית יושבת לך בפינת המסדרון, ליד חדר השיעורים עמוס-התלמידים, יושבת בדיוק כמונו, הבנות שהגיעו ללמוד, ומסכמת את השיעורים של הרב, כתלמידה מן המנין."
"אבל אני למדתי ממך, שרה, תורה גדולה, שהיתה התורה שלך. זה היה די בראשית הדרך, אני הייתי בסך הכל בת שש עשרה וחצי, ואת באופן כל כך טבעי ולכאורה מובן מאליו, היסעת אותי מביתכם לאוטובוס בצומת קסטינה. (היום, ממרחק השנים אני לא מצליחה להבין למה בעצם הרבנית דרוקמן, אשה עסוקה כל כך, גם אשת רב, גם אם לילדים רבים, גם רופאה, למה בעצם היא צריכה להסיע אותי לאוטובוס? אבל כזו היתה שרה, שהמשפט השגור בפיה היה "במה אני יכולה לעזור?".) ואני, בחוצפת הנעורים שלי, ניצלתי את ההזדמנות שאנחנו רק שתינו ברכב, כדי לשאול ולנסות להבין וללמוד מה הנחה אותך, שרה, בחייך ובהחלטותיך. את היית בהריון עם שושנה – נזכרתי - ואני היכרתי כבר את הבית, בית מלא בילדים, חלקם עם בעיות כאלה ואחרות, ושאלתי אותך: מאיפה האומץ להיכנס שוב להריון וללדת שוב? ואז ענית לי, שרה, במשפט שלא שכחתי כל חיי. אמרת לי: "כשהקב"ה מביא ילד לעולם, הוא מביא יחד אתו את כל מה שהילד הזה צריך." המשפט הזה הלך אתי לאורך כל הדרך, ועוד ימשיך ללכת אתי. תודה על התורה הגדולה הזאת שלימדת אותי." – אמרתי לשרה, לרבנית שרה, בלווייתה.
"על העבודה – כבר דיברו על כך שאת, שרה, התפללת 3 תפילות ביום. אבל לא סיפרו איזה תפילות. להסתכל עליך, שרה, מתפללת זה היה להבין מה זו תפילה, מה זה חיבור אמתי לריבונו של עולם, ואמונה אמתית בכוחה של התפלה להשפיע. כל השיעורים ששמעתי מהרב דרוקמן בנושא התפילה לא השתוו לשיעור של לראות אותך, שרה, מתפללת." – אמרתי לה, לשרה, מהמיית לבי.
"ועל גמילות חסדים - אף פעם לא הבנתי את זה" – הודיתי – "אף פעם לא הבנתי איך היית מקבלת לביתך את האנשים הכי נדכאים, הכי דחויים בחברה, מאפשרת להם להרגיש כבני בית ממש. בכזאת פשטות ואהבה ומאור פנים, כאילו היו ילדיך. אני עדין לא מבינה את זה, שרה" – הודיתי על האמת - אבל אני לומדת מזה המון." אשרי מי שזכה למורת-דרך כזו, לדמות-מופת כזו, שגם אם הוא לא מגיע לקרסוליה, עדין הוא יכול להיעזר בה כמצפן לדרכו.
"איזה מרבד פורסים לך שם בעולם האמת, שרה היקרה" – נפרדתי ממנה, מהרבנית שהכל קראו לה בפשטות: שרה – "הם זוכים לקבל אשה כל כך גדולה, ואנחנו זוכים לעולם מלא אורות שהשארת פה, לא רק של כל ילדיך, נכדיך, צאצאיך, אלא של כל האנשים שנגעו בטוב המדהים הזה שלך, ונושאים את הטוב הזה אתם בכל אשר ילכו ויפעלו. תודה, שרה, על כל הטוב שהשפעת בעולם הזה, על כל הטוב שהשארת לנו. נוחי בשלום על משכבך ואנחנו נתחזק מהאור המיוחד שלך".
יהי זכרה של הרבנית שרה דרוקמן נר לרגלנו ומצפן לדרכנו.