'הגיוס לציון'

1.החלטתו של שר הביטחון יואב גלנט למנות את האלוף (מיל') אליעזר שקדי לתפקיד פרוייקטור לגיוס ושילוב חרדים בצה"ל, מעידה על המהפך של 180 מעלות, בתפיסת גורמי הביטחון לגבי גיוס מלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון) מקרב הציבור החרדי.

בעבר, כל עוד נדמה היה - בדיעבד מתברר כי היו אלה דמיונות שווא ומשאלות לב – שתם עידן המלחמות, העדיף צה"ל להתבסס על תפיסת צבא קטן וחכם. תפיסה זו התנערה מן האפשרות של גיוס חרדים, שעל פי תפיסת צה"ל רק הטילו עליו הוצאה כספית גדולה (עקב הדרישה, המוצדקת, למזון בהכשרי הבד"צים, סילוק הנשים מיחידותיהם וכדומה) מול תועלת מעטה. צה"ל זרם עם הגישה החרדית, אפילו שמח עליה בתוך ליבו. איך אמר פעם שר ביטחון אחר, משה דיין, בהקשר אחר? – "מי צריך את כל הדתיקן הזה?".

היום התהפך הגלגל. צה"ל הבין שהוא סובל מתת גיוס. השבוע הודיע על הקדמת גיוסם של תלמידי המכינות ומוסדות הכשרה אחרים לקראת גיוס. אין מספיק חיילים כדי לעמוד במשימות הצבאיות. עכשיו צה"ל כן צריך את "הדתיקן הזה", וזקוק לכל מלש"ב חרדי. "כל בחור וטוב לנשק", כמאמר השיר שהושר בימי מלחמת השיחרור.

2. צה"ל מעוניין כיום במלש"בים החרדים ואף מוכן לבוא לקראתם ולענות על כל מישאלה לשביעות רצונם, כולל הקמת מסגרות מיוחדות וסטריליות עבורם. אבל בפועל זו תהיה, ככל הנראה, תקוות שווא. גם עם מיטב ההידורים והחומרעס, יוסיפו החרדים להתחמק משירות. הטענה המרכזית של מתנגדי הגיוס היא, שמדובר בדרך חד סיטרית שכל באיה לא ישובון: המתגייס החרדי מתנהל באווירה אנטי חרדית, נאנס להגיע לפריקת עול תורה ומצוות, וסופו שיתחלן רח"ל.

על מנת לתת מענה לחשש זה הוקמו היחידות החרדיות. כיום, למרבה הצער, אין הן מאויישות בחרדים בלבד. להיפך, מרבית המשרתים בהן הם דתל"שים שהגיעו אמנם מהעולם החרדי אבל כבר אינם כאלה. ויש גם חרד"לים לא מעטים. עסקני העולם החרדי אינם מעוניינים שהבחורים ייפגשו עם הטיפוסים האלה, ובצדק מבחינתם. מינויו של שקדי נועד בין היתר לפתוח מסלול חדש לחרדים בלבד ותוך שימוש בכל ההידורים הנדרשים על מנת לענות על כל הציפיות.

3. ואף על פי כן נראה כי שיעור המתגייסים מקרב החברה החרדית לא יעבר מהפך. בניגוד לציפיותיהם של מרבית אזרחי ישראל, והציבור הדתי לאומי בפרט, ברחוב החרדי מפטירין כאשתקד. ויש אפילו מלחמת חורמה, לא רק נגד עצם הגיוס, אלא אפילו נגד כל מה שמסביב. כך למשל אוסרים ראשי ישיבות על הבחורים לפגוש חיילים השבים מערכי המלחמה בעזה כדי לשמוע על מעלליהם, ואפילו מונעים מהם קיום מצוות חברתיות אנושיות, כמו ביקור הפצועים בבתי החולים ולהבדיל נחום אבלים בבתי חללי המלחמה, ואפילו להימנע מלקיים את המצווה החשובה של הלוויית הקדושים שנפלו במערכה, והכל מחשש שבעת קיום המצוות הללו יידבק בהם אבק של הערכה לצבא והכרה בחיוניותו.

עד כדי כך הגיע הניכור, שבעיר מודיעין עילית, שהיא העיר היהודית הגדולה ביותר ממזרח לקו הירוק, ובה כ-90,000 תושבים, כולם חרדים, הורחקו חיילי צה"ל שנשלחו להגן על עיר ספר זו מפני תאוות הרצח של הפלשתינים המתגוררים בכפרי הפורעים בקירבתה – בילעין, חירבתא, דיר קדיס ואפילו העיר רמאללה השוכנת ממזרח למודיעין. נוכחות היחידה, ששוכנה בקראוונים של העיריה, נועדה לספק שכבת הגנה לתושבים ולסכל מהחמאסניקים שחיים במרחק יריקה ממודיעין עילית, כל סיכוי לשיחזור פשעי ה-7 באוקטובר בישובי העוטף, שכבר למדו על בשרם מה שוויים של מגורים במרחק קצר מהחמאסניקים, ללא נוכחות פיזית של צה"ל.

4. במכתב ששיגר נציג סיעת הפלג הירושלמי בעירית מודיעין, אברהם דב הכט, לראש העיר יעקב גוטרמן, הוא טוען כי "העיר סובלת מהשהות והפעילות של הצבא בעיר", וזאת בשל "הפצת הרוח הצה"לית הכפרנית בתוככי עירנו".

הכט מציין ש"כל מהותו של הצבא היא כפירה בהשם יתברך", שגורמת ל"היסחפות אחר הרוח הלאומית", וחרד מפני מתן "לגיטימציה כה משמעותית לצה"ל במודיעין ואפשרות להשפעה הרסנית בתוככי עירנו". הכותב דורש איפוא לא רק לפנות את החיילים מאתר הקראוונים "המתנהל בניגוד גמור לתורה והאמונה", אלא גם למנוע בעתיד נוכחות צבאית בעיר "ולוודא שלא תהיה עוד שהות ופעילות של הצבא בעירנו... שמור על עירנו נקיה מרוח הכפירה הלאומית".

5. הניכור הנורא הזה מצה"ל איננו אמנם נחלתם של כל יושבי מודיעין עלית. יש ביניהם שהתגייסו לסייע לחיילים, באמצעות איסוף תרומות וחלוקת מנות מזון משובחות לשבתות. אבל גם הם נכנעו לתכתיבי המכנים עצמם "היראים והשלמים", ונאלצים לחיות בעיר שמעבר לקו הירוק ללא נוכחות פיזית של צה"ל בעיר עצמה.

ואם מוכנים החרדים של מודיעין עילית ליטול על עצמם את הסיכון בטבח נוסח העוטף, היל"ת, בידי אחיהם של מחבלי הנוח'בה מעזה, מה טעם בכל מאמציו של הפרוייקטור שקדי?

6. מצד שני, אפשר גם לקוות שיתהפך הגלגל. וכבר היו דברים מעולם. מיֶדע אישי אני יכול להעיד על ששמעתי מפי איש מאה שערים ר' מנשה אייכלר המנוח, אביו של ח"כ ישראל אייכלר, עדות חיה על שירותו יחד עם חבריו ממאה שערים, למען ביטחון ישראל במסגרת הפלוגה החרדית בלח"י שהשתתפה בתש"ח בקרב על ירושלים - במבצעים לכיבוש ירושלים העתיקה ולשיחרור עין כרם במערב העיר.

לצידם לחמו מתגייסים חרדים רבים, שנהנו מגיבוי רבני רחב. כך למשל רבים מחברי ארגון צעירי אגודת ישראל, נקראו ע"י בטאונם 'דגלנו' להתגייס להגנת המדינה הצעירה.

ראשון מעודדי הגיוס היה הפובליציסט הרב משה שנפלד, שלימים נעשה קנאי ואיש חוגי החזון איש והרב מבריסק, אשר פירסם בגליון דגלנו של חודש אייר תש"ח (חודש הכרזת המדינה) מאמר ראשי בחזית העיתון תחת הכותרת 'הגיוס לציון', ובו כתב:

"הברית העולמית של צעירי אגודת ישראל הכריזה... עם גיוס חברינו בתפוצות הגולה להגנת ארץ ישראל:... חברים, התגייסו בהמוניכם וכבשו את הארץ לפני ה' ותורתו... מלחמה לנו על גבולות המדינה למשמרת ביטחונה וקדושת המדינה בתוך גבולותיה... את זכותנו על ארץ ישראל קנינו לנו... בברית הדמים שמאות חברינו העומדים בחזית כורתים עימה היום מחדש. חברינו אלה ברצות ה' ישובו מהמלחמה זקופי קומה, חופשים מתסביך הנחיתות, חדורי הכרה עצמית שכל אשר להם הקריבו למען הארץ והישוב", והוא מסיים מאמרו בקריאה לחבריו לתנועה בחו"ל, לעלות ארצה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?".

למען הצדק ההיסטורי יש להזכיר, כי מאמרו של שנפלד, לא נכתב מנקודת מבט ציונית אלא מתוך ראיית עתידה של היהדות החרדית בארץ, שאליה אמורים היו לחבור, לתפיסתו הלא ציונית, המוני יהודים חרדים שיעלו מחו"ל ויבססו את הנוכחות החרדית בארץ, כמשקל נגד לחילוניות דאז (שהיתה מצידה קנאית בחילוניותה, הרבה יותר מבימינו).

7. מסתבר איפוא שגיוס חרדים נעשה אז, אפילו בברכתם של גדולי המתבדלים מן הציונות, שהבינו שהתגייסותם נועדה להגן על עצם הקיום של העם היושב בציון. האם יצליח שקדי לשחזר ימים אלה?