השר איתמר בן-גביר שוכח לפעמים, שהוא כבר לא טוקבקיסט שנון חד לשון או חבר כנסת פשוט שתכלית כל אמירה שלו היא גריפת לייקים או מנדטים. בן-גביר הוא שר בכיר, שאמירה שלו מתקבלת כעמדה מדינית משמעותית מחייבת.
זה כוחו של שר בממשלה – וזו גם המוגבלות שלו. אמירה של שר מחייבת זהירות מופלגת. גם אם אתה חושב כך – תחשוב פעמיים מה עלולה אמירה להשיג, והאם היא מקרבת את האינטרס לא רק של המדינה, אלא אפילו שלך, כבוד השר.
זה בדיוק מה שקרה לריאיון שהעניק השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר לעיתון האמריקני וולסטריט ג'ורנל, בו העביר בן-גביר ביקורת על ממשל ביידן ואמר כי "במקום לתת לנו את הגיבוי המלא שלו, ביידן עסוק במתן סיוע הומניטרי ודלק [לעזה], שמגיע לחמאס". ואז הוסיף כי "אם טראמפ היה בשלטון, ההתנהלות של ארה"ב הייתה שונה לחלוטין".
בן-גביר צדק – אבל מרום תפקידו אסור היה לו להגיד את הדברים בפומבי, בטח לא לעיתון אמריקני. כשאדם בתפקיד של שר בכיר כמו בן-גביר אומר את הדברים, הם זוכים כמובן להתייחסות רבה, ושלילית, בעיקר מצד ארה"ב, ורק מסבכים את ישראל. לי מותר לכתוב את הדברים כאן או בכל פורום אחר. שר בכיר צריך להיות זהיר יותר.
וכעת לתוכן הדברים: בן-גביר אמר אמת. ביידן, עם כל האהדה שלו – חבל שבן-גביר לא הוסיף גם כמה מילים של תודה לביידן על התמיכה שבכל זאת הפגין כלפי ישראל – עושה גם טעויות קשות במדיניות שהוא כופה על מדינת ישראל, כמו הכנסת שיירות של משאיות עם סיוע הומניטרי שמאריכים את יכולת העמידה של החמאס. הנשיא ביידן מתחיל לגלות חוסר סבלנות כלפי התארכות המלחמה בעזה – כשהסיוע שהוא כופה עלינו להכניס לעזה הוא אחת הסיבות להתארכות הזו. עם טראמפ, מן הסתם, זה לא היה קורה. ביידן מדבר על תמיכה במטרה של חיסול החמאס, ובאותה נשימה דורש שנסיים את המלחמה בהקדם. אשמח להסבר של הנשיא או מישהו מבאי כוחו, איך אפשר לחסל את החמאס בלי להילחם בו?
ושיא האווילות של נשיא ארה"ב היא הניסיון להוציא מהמלחמה הזו מדינה פלשתינית ביו"ש וגם בעזה, מתוך איזו אמונה כוזבת וטפשית שזה הפתרון הנכון למזרח התיכון.
ג'ו ביידן הוא נשיא נוסף בשרשרת ארוכה של נשיאים אמריקנים שבאורח מסורתי, לא הבינו מעולם את המציאות המזרח תיכונית. כמעט כל נשיאי ארה"ב שגו בכל מיני פנטזיות ואשליות לגבי המזרח התיכון, ותרומתם העיקרית, בדרך כלל, היתה לסבך את העניינים. בעיקר הנשיאים הדמוקרטים כמו ביידן. הרפובליקנים עוד הבינו משהו.
בתולדות יחסי ישראל-ארה"ב, גם בן-גוריון לא ממש הסתדר עם אייזנהאור, ורבין התקוטט עם ג'ראלד פורד, ובגין הסתכסך עם קרטר ושמיר עם בוש האבא וביבי עם קלינטון (הגבר, לא האשה). רק ניקסון חיבב את גולדה, והוא עוד היה אנטישמי מטבעו.
בספרה 'חיי' כותבת גולדה מאיר ז"ל, ראש הממשלה האהובה על הנשיא ביידן, על מי שהיה שר החוץ האמריקני בתקופתה ויליאם רוג'רס: "הוא מעולם לא תפס שמהימנותם המילולית של המנהיגים הערבים אינה דומה בשום פנים ואופן למהימנות שלו". האמירה הזו מתאימה גם לביידן ולשר החוץ שלו בלניקן. תמצית חוסר ההבנה של מימשל אמריקני במשפט אחד.
מאז תוכנית רוג'רס עברנו עוד אין ספור יוזמות מדיניות אמריקניות של נשיאים או שרי החוץ שלהם, שגרמו למשברים ביחסי ישראל-ארה"ב: 'ההערכה מחדש' של פורד, הניסיון של קרטר לקדם 'בית לפלשתינים', תוכנית רייגן ו'מתווה מדריד' של שר החוץ בייקר, מתווה קלינטון ומפת הדרכים של בוש הבן ומתווה אובמה – כל התוכניות שריחפו בעולמות הדימיון האמריקנים ושם גם נשארו. אפילו הנשיא קלינטון, לכל הדעות נשיא ידידותי מאד, חריג בקרב הנשיאים הדמוקרטים, שמולו עמדה ממשלת רבין, ותרנית ופשרנית יותר מכל ממשלה אחרת, הצליח להרגיז את רבין. איך מתאר את התקופה שגרירנו בארה"ב דאז איתמר רבינוביץ' בספרו "סף השלום" (עמ' 174)? "רבין... היה מתמלא כעס על כך שארה"ב מתעלמת מן היסודות הבסיסיים ביותר של ניהול משא ומתן עם מנהיג חובב מיקוח כמו אסד. הוא היה קובל על כך, שארצות הברית פועלת כמתווך, ולא בתפקיד המוסכם של נותנת חסות; שהיא שוחקת את העמדה הישראלית; שבחתירתה לתת לאסד הבטחה ישראלית חד משמעית, ולא כל שכן הבטחה כתובה, היא עומדת לשמוט כל מנוף אפשרי למיקוח מידיה ומידי ישראל..."