לצד התרסקותה הטוטאלית של תפישת הביטחון של ישראל, הטבח בשמחת תורה ופרוץ מלחמת 'חרבות ברזל', נוצרו שני תהליכים הפוכים ובזמנים שונים בעם ישראל.
בתחילת המלחמה, רבים ממחנה השמאל הביעו גישה מיליטנטית במיוחד במלחמה, לוחמנית הרבה יותר מרוב מחנה הימין. אך לאט לאט חלה נסיגה מהשימוש בטון הדיבור התקיף והניצי.
הסיבה לכך, יסבירו, היא בעיקר מטעמים ריאליים, לפיהם אנחנו תלויים בהסכמה הנשחקת של אומות העולם ובראש ובראשונה לשם אספקת הנשק מארה"ב, ולכן לא נותר לנו אלא לנשוך שפתיים ולהיענות ללחציהן של המדינות הידידותיות, ולאפשר סיוע "הומניטרי" לעזתים.
יחד עם זאת, הלכה והתפתחה בקרב אנשים שהיו ממוביליה של הקונספציה או ממי שקיבל אותה למעשה, החובה לתייג את נציגי הציבור שהתנגדו לה לאורך השנים, ולתייג אותם כ"קיצוניים", "משיחיים" ו"מסוכנים". ביטויים מעין אלה שנשלפים באופן כמעט פבלובי כדי למסמס כל ביקורת ובמטרה לשמר קו חשיבה אחיד, הפכו כבר מזמן לכינויי גנאי, עד שגם הצד היותר מתון בציונות הדתית משתדל להתנער מאותם "קיצוניים משיחיים". תיוגים אלה נועדו להסיח את הדעת מהביקורת, שלא יצטרכו לספק הסברים על מעשיהם בעבר שהובילו לכישלון, ואוי ואבוי אם יתברר שהילד שצעק "המלך הוא עירום" צדק בסיכומו של דבר, שהרי אז מפלגתו תגדל על חשבונם.
אדריכלי ומשמרי הקונספציה מקפידים בכל הזדמנות להגחיך את השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' בהזכירם את עברם הצבאי הדל של השניים. "וכי מה אתם מבינים בביטחון"? "מה לכם ולהבנה מבצעית"? הגחכות מעין אלו שמענו לאורך כל תקופת הסכמי אוסלו, בתוכנית ההתנתקות, במלחמת לבנון השנייה ובצוק איתן, וכמעט בכל צומת בו עלו סוגיות של הסדרי ביטחון במסגרת משא ומתן מדיני. על פי רוב, ההגחכה מגיעה בעיקר מצד בטחוניסטים יהירים שמשוכנעים כי בשל עברם הצבאי המפואר ודרגתם, הם פטורים מביקורת או נימוק ענייני. מצעד "הלשעברים" שדאגו לטפח ולהטמיע את הקונספציה לא עוצר לכמה רגעים של חשבון נפש, ונראה שהוא נכנס לתרדמת, לאור הדיווחים מסוף השבוע לפיהם ראשי מערכת הבטחון שוקלים את התזמון להתפטרותם, לזמן שמי שיבחר את ראשי מערכת הבטחון יהיה שייך למחנה ה"נכון".
אז מי כאן באמת המסוכן? מי שבשל המתינות שלו אפשר לארגוני טרור קיקיוניים להפוך לצבאות עצומים שרצחו במיתות משונות, שחטו, חטפו, אנסו והרגו למעלה מ-1500 איש רק בארבעת החודשים האחרונים, או שמא מי שבשל "קיצוניותו" דרש שלא לוותר?
המילה "משיחי" על הטיותיה השונות, שגם היא לאחרונה תפסה מקום של קבע בשיח התקשורתי ובממסד הבטחוני, עברה לאורך השנים טרנספורמציה מוחלטת. ממילה המבטאת גאולה כנגד הסיכויים, לשם קוד לסכנה, להתעלמות מהמציאות כפי שהיא, ומחסור חמור בריאליזם.
לנו אין דבר נגד משיחיות. מבשרי הציונות, והרצל בעקבותם האמינו במשיחיות, לא מתוך התעלמות מהמציאות, אלא להיפך: הם עשו ככל כוחם לשנות את התנאים הקיימים שנראו אז בלתי אפשריים, ופעלו להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי, לא מתוך בריחה מהמציאות, אלא דווקא מתוך היכולת להביט לה בעיניים. במסגרת זו הרצל נאלץ לומר "אם תרצו, אין זו אגדה".
המסרבים לקבל שמי שצועק "אטבח אל יאהוד" ו"פלסטין תהיה חופשית (מיהודים) מהנהר עד הים" באמת מתכוון לדבריו – הם הם המתעלמים מהמציאות, וממחסור חמור בריאליזם. אלו שמנסים לקדם דו-קיום ומזרח תיכון חדש, הם הם ה"משיחיים" במובנה המודרני והרע של המילה.
התיוג ה"משיחי" וה"קיצוני" של פוליטיקאים ואנשי תקשורת, שחלקם שירתו בצה"ל ככתבים צבאיים, אינו מופנה כלל ביחס לנציגי הציבור של הציבור הדתי לאומי. הניסיון לפגוע מכוון כלפי הציבור הדתי לאומי, שבימים אלה משלם מחיר דמים יקר וכואב יותר מכל ציבור אחר במלחמה. הוא אמנם "משיחי", אך במובן החיובי והנכון של המילה.
כמו רבים מעם ישראל, שירתתי גם אני במילואים מספר חודשים. שם ראיתי שעם ישראל, זה שנמצא בשטח ולא במגדלי השן או באולפני הטלוויזיה - נגמל מזמן מהשיח המפלג של פוליטיקאים קטנים ועיתונאים שמפיצים רעל בכל מקום. המלחמה לימדה את כל מי שבשטח ענווה: אפשר להקשיב למי שחושב אחרת מאיתנו ומוכן גם הוא להקשיב. רצוי לשים לב לתפישות ומודלים שכשלו, ולא להתבצר בעמדות מוצא. הגיע הזמן שגם מי שאינו בשטח ילמד ענווה. את האנרגיה המשמשת למאבקים פנימיים, יש להפנות כלפי אוייבינו.
הכותב הוא ראש המכון התורני שעל יד ישיבת ההסדר 'אור וישועה' בחיפה