שעות ספורות לאחר חשיפת הסרטון על חייל המילואים שניסה לנפץ אנדרטה של רב המרצחים יאסר ערפאת בלב כפר זבאבדה העוין במרחב ג'נין, כבר מיהר דובר צה"ל להודיע שהחייל יודח משירות המילואים. עצם ההחלטה הזאת מעוררת תהיות קשות שחורגות הרבה מעבר לרמה המשמעתית.
ראשית, המציאות עצמה כמעט אבסורדית: מזה חודשים ארוכים שאנו שומעים מכל עבר על מחסור חמור באנשי מילואים; המערכת זועקת לחיזוק הכוחות, כשהיחידות מתקשות למלא את השורות ולוחמים בעלי משפחות נקראים לסבבים חוזרים ונשנים. כאשר אלו הם פני הדברים, כיצד ייתכן שבמצב כזה ממהרים להוציא חייל משירות מילואים?
יש הטוענים שמדובר בעבירת בטיחות חמורה, ואף קצינים בכירים כעופר וינטר שהדגישו כי חייל שפועל לבדו בשטח ללא גיבוי מסכן את עצמו ואת חבריו. טענה זו איננה מופרכת; אכן אין מקום לפעולות פזיזות שעלולות להביא להוביל לסיכון מיותר לכוחות בשטח.
אבל מי שמכיר מעט את צה"ל יודע היטב: עבירות משמעת או בטיחות אינן מתמצות לרוב בהדחה מיידית משירות מילואים. לכל היותר מדובר במשפט משמעתי, נזיפה או אזהרה. לכן קשה להשתכנע שזוהי הסיבה האמיתית למהלך החריג בחריפותו. ואכן, מדברי דובר צה"ל עולה סיבה אחרת לחלוטין: נאמר שהמעשה "בניגוד לנהלים ולמצופה מחייל בצה"ל".
במקביל העביר המת"ק מסרי פיוס, למנגנוני הרש"פ, לפיהם מדובר בתקלה חמורה והתנהגות נקודתית. כאן כבר מתגלה הבעיה האמיתית. האם השחתת אנדרטה לאחד מגדולי הצוררים שקמו כנגד עם ישראל היא בניגוד למצופה מחייל צה"ל? הרי מדובר באדם שגם לאחר שישראל חתמה עמו הסכמים מדיניים, תכנן והוביל את האינתיפאדה השנייה כשידיו סמוקות בדם של אלפי יהודים, קשישים, גברים, נשים וטף לצד חיילים.
כדי להבין את האבסורד, די לדמיין מצב אחר: נניח שחייל מקרב כוחות הברית היה מנפץ אנדרטה להיטלר באחת ממדינות אירופה? האם מישהו היה מעלה בדעתו להעניש אותו בטענה שמדובר במעשה "המנוגד לנהלים ולמצופה מחייל"? קרוב לוודאי שלא! להיפך, היו רואים במעשיו ביטוי מובהק לבהירות מוסרית. יתרה מזו, עצם קיומה של אנדרטה כזו בלב ליבו של אזור שנתון לשליטתנו המלאה, הוא תופעה הזויה: כיצד ייתכן שבשטח שנמצא בשליטה מלאה של כוחותינו, ניצבת אנדרטה המפארת את הארכי-רוצח מהגדולים שידעה ישראל?
אין מדובר רק בשאלה של ונדליזם או משמעת צבאית, אלא בשאלה עקרונית הרבה יותר: איזה מסר אנו מעבירים כאשר אנו משלימים עם סמלי הערצה כאלה? מלחמות בצד הזה של העולם לא מוכרעות רק בכוח הנשק, אלא במידה רבה בכוח התודעה. כאשר הצד השני מחנך להערצת רוצחים ואנו מהססים אפילו למחות על כך, זהו סימן לכך שהמאבק האמיתי עדיין לא הוכרע. כאשר מערכת צבאית מתקשה להבחין בין כבוד לאויב לבין זיכרון לקורבנותיו, זהו כבר איננו עניין משמעתי, אלא בעיקר בלבול מוסרי עמוק שמסוכן הרבה יותר מניפוצה של אנדרטה שמאפרת את גדול מרצחי היהודים בעת הזו.
אומה הנלחמת על קיומה חייבת לדעת להבחין היטב בין טוב לרע, בין אור לחושך ובין צדק לעיוות. כל עוד אנו מתבלבלים בשאלות יסודיות כאלה, נתקשה מאוד להביס את אויבינו. לפני שמכריעים את האויב בשדה הקרב, צריך להכריע את המאבק המוסרי בתוכנו, ורק כשנדע לעמוד בבירור מוסרי אל מול הרוע הטהור, נוכל גם להכניע אותו.
הרב חננאל זייני הוא ראש המכון התורני בישיבת ההסדר בחיפה