
הרב פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב, התארח בתוכניתו הקבועה בכאן מורשת, ועמד על כמה עניינים חשובים בפרשת השבוע המשתקפים בחיינו.
פרופ' כהן פתח ואמר כי פרשת השבוע משפטים, המספרת את סיפור מעמד הר סיני השני, מתכתבת עם גילויי המלחמה. לדבריו: "בפרשת יתרו פגשנו את מעמד הר סיני שכולו מלא יראה וחרדה – 'וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה... וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן'. ביטוי נוסף שחוזר במעמד זה הוא 'אלוקים' המייצג כידוע את מידת הדין.
היינו מצפים כי כעת יתחילו עשרת הדיברות. אך במפתיע – הסיפור עוצר וכאילו מתחיל מחדש: 'וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל ראשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל ראשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ לראות'. תמוה, מכיוון שה' כבר ירד, וכן כבר הזהיר את העם ומדוע צריך אזהרה נוספת אחר שכבר התחיל הטקס? הראשון ששם לב לכך הוא משה עצמו: 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ'. לתמיהתו זו של משה – ה' לא משיב. רק לאחר שמונת הפסוקים הללו מתחילים עשרת הדברות.
פרופ' כהן יישב את העניין: "במאמר יפה שכתב הרב אלדר הוא טוען כי הפסוקים הללו שנראים כנטע זר במעמד הר סיני, אכן מרמזים על מעמד שני, והוא מעמד הברית המופיע בפרשתנו פרשת משפטים. בעוד המעמד בפרשת יתרו הוא מעמד של יראה ורעד, מעמד הברית בפרשתנו הוא מעמד של אהבה וקרבה.
במעמד זה זורקים דם על העם כיאה לכורתי ברית בזמנו. במעמד זה ה' מופיע מקרוב והעם עולים לראותו. ואכן, במעמד הברית אנו מוצאים לראשונה את הביטוי 'נעשה ונשמע'. ובעקבותיו: 'אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גילה רז זה לבני, רז שמלאכי השרת משתמשים בו" (שבת פ"ח). ובאו שישים ריבוא של מלאכי השרת, וקשרו לכל אחד ואחד שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע".
פרופ' כהן המשיך והתייחס לאמירה ייחודית זו: "המדרש מספר שהקב"ה פנה לעמים אחרים כדי לשאול אותם אם יחפצו לקבל את התורה. זהו חידוש הואיל ובמציאות של אז היה מקובל שהמנהיג כופה את עצמו על העם ומכריחם לציית לו. התורה כבר אז מציעה סיפור אחר לגמרי: ד מ ו ק ר ט י ה , ד מ ו ק ר ט י ה. העמים כולם שואלים, את השאלה הכי סבירה והגיונית: 'מה כתוב בה?'. בשומעם את האיסורים וההגבלות שהתורה תדרוש מהם הם דוחים את קבלתה. הם לא הבינו שהגבלות לעיתים מצמיחות כנפיים.
הגבלות לעיתים הן הדרור האמיתי. לעומתם, העם היהודי מפגין נאמנות מוחלטת. פעמיים העם השיב: נעשה בלבד, שזו אף מעלה גדולה יותר. בפעם השלישית 'נעשה ונשמע' – מסירות מוחלטת, כאומרים: "הקב"ה, אנו סומכים עליך, תכתוב מה שאתה רוצה, ואנו חותמים בלי לקרוא" (לאחרונה אמר לי זאת בעל עסק שחתמתי איתו על עסקה – האמירה הזו שלו שבתה אותי). על נאמנות זו אמר הנביא ירמיה: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". כמה מרומם וכמה נשגב.
פרופ' כהן ייחס זאת לתקופתנו: "מאז פרוץ המלחמה ביום שמחת תורה חיילינו וכוחות הבטחון שלנו מונעים מאותה קריאה מהדהדת 'נעשה ונשמע' שהובילה את העם היהודי לאורך הדורות והבטיחה למעשה את הישרדותו. זו אותה קריאת ה'הנני' של אברהם אבינו שהביאה אותו לעמוד בעשרה ניסיונות מבלי להרהר אחת מידותיו של ה'. זו אותה הסכמה של יצחק להיעקד ולהסתפק בתשובה: אלוקים יראה לו השה לעולה בני".
"זו אותה מוכנות למסור את הנפש על קידוש ה' לאורך הדורות. קריאת הנעשה ונשמע נובעת מאהבה והיא אכן נצמדה דווקא למעמד הברית, מעמד הקרבה. את ה' עובדים בשני כוחות – יראה ואהבה. אי אפשר לזה בלא זה. אך מסירות נפש של עשיה מעבר למה שאדם נדרש לעשות תבוא רק מכוח אהבה. אנו רואים זאת מידי יום במקומות העבודה שלנו – מי עובד מאהבה ומי עובד מיראה ומחשש לפיטורים.
דורנו הוא דור של אהבה. ההתגייסות הנרחבת של האומה ביום המלחמה ומאז, בלא לשאול שאלות, בלא להתחשבן, בלא לבחון האם העסק שלי יקרוס, בלא להתחשבן האם ישולמו לי תגמולי מילואים, בלא לבחון האם אני פטור ממילואים מחמת גילי ומצבי הרפואי, בלא לבחון את מי באמת אני הולך להציל, האם הוא נראה כמוני, האם הוא חושב כמוני, האם גם הוא יילחם עבורי ועוד. התגייסות טוטאלית אפילו בלי לשאול מה יהיה עם אשתי וילדיי, ואפילו לא מה יהיה עם חיי".
פרופ' כהן המשיך ואמר: "לו יכולנו לראות את מלאכי השרת, היינו רואים אותם יורדים לשטחי הכינוס וכותר כתרים לחיילים הקוראים שמע ישראל ומוכנים ללכת לפני אומתם לארץ זרועת מוקשים. ובליבם אהבה גדולה. מדמיע שוב ושוב לראות זאת. זו אהבה שמקלקלת את השורה. כי השורה הייתה מחייבת אותם לשאול, ולחשוב, ולברר, מה נכון לי ומה כדאי לי, והאם ראש הממשלה שלי נוהג כמו שאני חושב שהוא צריך לנהוג, והאם ראשי הצבא וקובעי המדיניות חושבים כמו שאני חושב שהם צריכים לחשוב והאם ראוי ללכת אחריהם. ולא היא. בעצימת עיניים ממש הם קוראים נעשה ונשמע ומסתערים להציל את אומתם. אלו פניו היפות של העם היהודי. אלו פניה היפות של ישראל.
פרופ' כהן הוסיף: "אנו חיים בחברה מערבית, צרכנית, אגוצנטרית, נהנתנית, המרוכזת בעצמה. בחברה כזו לא קל להניע אנשים להילחם ולמסור את הנפש. נשיא רוסיה פוטין למשל נזקק לכלוא אנשים כדי שיסכימו להילחם, או לשחרר אסירים בתמורה להשתתפותם בקרב. ההסתערות ואחוזי הגיוס הנרחבים של העם היהודי מלמדים שאנו לא באמת חלק מהחברה שבה אנו נמצאים פיסית. אלו מלמדים כי נגע בנו אור אלוקי עוד במעמד הר סיני בכורתנו ברית עם אלוקינו. אנו יכולים ללבוש צורה ולפשוט צורה, ואולי אפילו לקרוא לסרבנות בימים של שגרה, אך ביום פקודה, יש ברית עמוקה יותר עם האומה ועם מנהיגה. כמה תקוה יש בכך, כמה תקוה".
לע"נ הנופלים, לרפואת פצועי המלחמה, להצלחת החיילים, ולהשבת החטופים. ולעילוי נשמת שמעון יהושע אסולין שהשתחרר משירות ארוך בעזה והחליט לחזור לקרב ממנו לא שב, והוא מאיר לנו את דור האהבה. אשרי העם שאלו חייליו.