על משמעות הספירה והכמיהה לתורה
עומדים אנו בימים הנעלים הללו, בסוף ימי ספירת העומר, בדרכנו אל חג השבועות - חג מתן תורתנו הקדושה. מדוע בחרנו דווקא בשם "חג השבועות" מבין כל השמות הרבים שניתנו לחג זה - חג הקציר, חג הביכורים ועצרת?
ספר החינוך מעמיד אותנו על תכונה חשובה: "ומפני כן, כי היא עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו... ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף לליבנו, כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע לזמן ההוא".
הנה נגלה לנו היסוד העמוק של ספירת העומר: אין זו ספירה רגילה של זמן החולף, אלא ביטוי לכיסופים, ולכמיהה עזה אל התורה הקדושה. כל יום שאנו סופרים הריהו צעד נוסף במסע הרוחני שלנו, תהליך של התעלות לקראת הרגע הנשגב של קבלת התורה.
ומדוע איפוא אנו סופרים קדימה ולא אחורה? מדוע איננו אומרים "עוד חמישים יום, עוד ארבעים ותשעה יום" כדרכם של מצפים לאירוע חשוב? מסביר ספר החינוך כי ציון ריבוי הימים להגעה ליעד בתחילת הדרך עלול היה לפגוע באותה ציפיה. מה גם שהספירה של כל יום שעבר מלמדת אותנו שבדרך לתורה כל יום הוא הישג, כל יום הוא צמיחה, כל יום יוצאים משער נוסף של מט שערי טומאה ומתקדשים לקראת מתן תורה.
על מה אנו צריכים להתפלל ביום החשוב הזה? אהבת התורה
הרב ראובן ששון כותב: "יש לדעת שאהבה לתורה איננה דבר שולי אלא היא העומדת ביסוד כל ההצלחה בלימוד תורה. הן בשקידה והן בהבנתה והן בזכירתה. בלא שתהא לאדם אהבת תורה, לא יוכל באמת להתמיד בלימוד בה וכן לא יצליח להתרכז בלימודו ולהבין את דברי התורה בבהירות".
כמה נכונים הדברים הללו! כשאדם אוהב משהו באמת, הוא לא מרגיש עומס ועול. הביטו על אנשים העוסקים בתחביביהם - הם יכולים לשבת שעות ארוכות, שקועים במה שהם אוהבים, ללא תחושת עייפות או משא. כך גם בתורה. ככל שיהיה אדם מלא באהבת תורה, כן ישקוד בה תמיד וידבר בה בלא הפסק. וזהו שאמר דוד המלך: "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי".
רבינו יונה על הפסוק "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה" כותב "אם הוגד לו כי יש מטמון בבית הזה או בבקעה הזו, כי לא יהיה עליו לטורח חיפוש המטמון, מדעתו שימצא הון רב במקום אחד ויתעשר ברגע אחד". ראו אדם הסובר שיש בידיו פטנט שעשוי להובילו לאקזיט מוצלח, הוא ושותפיו לא מתעייפים ועמלים שעות רבות ללא גבול ולעיתים אף ללא שכר מתוך אותה הבנה שהם עתידים למצוא מטמון. כך צריך להיות יחסינו לתורה.
כיצד נרכוש אהבה זו לתורה? כיצד נראה בה מטמון?
הנה אנו חיים בזמן שבו אמת תורתנו מתבררת יותר מתמיד. קחו למשל את שיעורי היילודה בעולם המערבי. הנתונים מדאיגים. שיעורי הילודה עומדים על של 1.5-1.7 ילדים למשפחה. מה שאומר שהאוכלוסיה מחסלת את עצמה ומשניים יוצאים פחות. חברות מתפוררות, אובדן מטרה וכיוון. ואילו כאן, בעם היהודי בישראל, שיעורי היילודה הם הגבוהים ביותר בעולם ועומדים על 2.9-3.1 ילדים למשפחה. מה הסוד? אולי נתון נוסף יסייע לנו להבין את הסוד. הנתון הזה בישראל הוא ממוצע. היישוב הראשון הוא ביתר עילית ועומד על 7.8 ילדים לאמא. היישוב השני ברשימה הוא רכסים ועומד על 7.7 ילדים לאמא. והיישוב השלישי הוא בני ברק ועומד על כ 7.6 לאמא. חפשו את המכנה המשותף לשלושת המקומות הללו ותהיה בידכם תשובה.
התורה היא שנותנת לנו משמעות והיא הנותנות לנו כוחות לחיות לפי המשמעות הזו. התורה נותנת לנו חיוניות וקהילתיות, ואלו בתורם האחראים המרכזיים לאושרו של האדם על פי כל מחקרי האושר שנעשים בשנים האחרונות. לא בכדי ישראל עומדת בין הראשונות גם במדד האושר העולמי, בניגוד ובאופן פרדוקסלי למציאות המלחמתית והקשה בה היא נמצאת שנים רבות. יש לכך רק הסבר אחד: תורת ה'.
המסר לדורנו
בימינו, כשאנו רואים את העולם מתערער סביבנו, כשאנו עדים לתהומות של חוסר משמעות ואובדן כיוון, חג השבועות קורא לנו לחזור אל המקור. לא רק לזכור את מתן תורה כאירוע היסטורי, אלא לחיות אותו מחדש בכל יום. תחלואי העולם המערבי - מקבלים מענה בחיי תורה. הקב"ה אומר בראתי בעולם יצר הרע אך בראתי לו תורה כתבלין. לולא תורה - אדם עלול לצאת מהעולם כפשוטו, כמאמר המשנה במסכת אבות, המסכת שליוותה אותנו בכל ימי ההכנה הללו: "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם". ראו כמה קנאה ותאווה וכבוד עלולים לשבש לנו את החיים לחלוטין.
אנו עומדים לפני יום דין מיוחד - יום שבו נשפטים על החיים הרוחניים שלנו. השאלה היא: האם בשנה הבאה נלמד תורה ביותר אהבה ורצון? האם נרגיש שהתורה היא חלק בלתי נפרד מחיינו? האם העיניים שלנו יברקו כשנגיע לשולחן שבת ונאמר בהם דברי תורה? על זה אנו מתפללים היום.
כמו באותו סיפור נפלא על הלל הזקן, שחלק את משכורתו הדלה - חצי למשפחה וחצי לכניסה לבית המדרש - כך גם אנחנו נקראים לבחון את סדר העדיפויות שלנו. התורה צריכה להיות לא רק חלק נלווה לחיינו, אלא מקור החיים עצמם.
בימים אלו, כשאנו עומדים בפתחו של חג השבועות, נתפלל שנזכה השנה לאהבת תורה אמיתית. שנבין כמה היא חשובה לחיינו, שנראה ברכה בלימודנו, ושנצליח להשריש את האהבה הזו לעצמנו, לילדינו ולאומתנו כולה.