בדיוק לפני 20 שנה, בחודש טבת תשס"ד, ינואר 2004, השתתפתי במשלחת של עיתונאים ישראלים לפריז, על פי הזמנת נשיא צרפת דאז ז'אק שיראק.
היינו שם אורי אורבך ז"ל, בועז ביסמוט כשעוד היה כתב 'ידיעות אחרונות' בפריז, שלהבת חסדיאל, נציג 'ערוץ 7' קובי סלע, ועוד רבים.
צרפת הואשמה אז בפריחת האנטישמיות במדינה, והנשיא הצרפתי זימן את העיתונאים מישראל בניסיון לשכנע עד כמה הטענה הזו מופרכת, ועד כמה הוא, כנשיא צרפת, נלחם בכל כוחו בכל תופעה אנטישמית בצרפת.
בניגוד לדימוי שלו, שיראק לענ"ד ביסודו היה נשיא עויין לישראל, פרו פלשתיני מובהק, גם אם ניסה להסוות זאת בכבוד שחלק למנהיגים ישראלים. בשיחה איתו בארמון האליזה לפני 20 שנה, בשלהי האינתפיאדה הראשונה, הוא דיבר ממושכות על הסבל של העם הפלשתיני.
כשעמד לשוחח עם העיתונאים מישראל אחרי נאומו, שאלתי אותו לגבי אחריותו של יאסר ערפאת לסבלם של הפלשתינים באינתיפאדה. "הרי כאן אצלך, בארמון האליזה, ערפאת פוצץ את השיחות עם אהוד ברק בתחילת האינתפיאדה, כי ברק לא היה מספיק מתון לדעתו" הזכרתי לו. שיראק נאלץ להודות, כשכולם מסביב מקשיבים, ש"אי אפשר להאשים רק צד אחד, אבל בוודאי גם לערפאת יש אחריות למצב בגדה המערבית ובעזה". זו היתה לדעתי הפעם הראשונה ששיראק מתח ביקורת פומבית על ערפאת. גם נשיאי צרפת, לפעמים, נכנעים לעובדות.
נזכרתי בשיחה הזו נוכח החלטת הממשל הצרפתי להטיל על 28 'מתנחלים קיצוניים' סנקציה של איסור כניסה לצרפת, בהמשך לסנקציות שהטילו ארה"ב ובריטניה, היא המשך האנטישמיות האירופאית העתיקה מימי הביניים ועד ימינו. כל שלוש המדינות הללו מוכות בתופעות של אנטישמיות, בהפגנות אנטישמיות, במסווה של 'אנטי ישראליות'.
די לראות מה קורה ברחובות לונדון ובאוניברסיטאות בארה"ב. באנטישמיות המודרנית, הישראלים החליפו את היהודים, והמתנחלים החליפו את הישראלים. כיוון שכיום אין זה 'פּוֹלִיטִיקָלִי קוֹרֶקְט' – תקינות פוליטית – לשנוא יהודים, המירו את השנאה האנטישמית הזו למדינת ישראל. וכיוון שלמדינות רבות כמו ארה"ב ובריטניה יש אינטרס משלהן לשמור על יחסים טובים עם מדינת ישראל, כי בכל זאת אנחנו מדינה חזקה ומשמעותית באיזור, האנטישמיות מצאה את היהודים החדשים, שגם ישראלים רבים מצאו אותם: המתנחלים.
בניגוד לבריטניה וארה"ב, שפירסמו את שמות ארבעת 'המתנחלים האלימים', האנטישמיות הצרפתית מקורית: הם אפילו לא מפרסמים את שמות כ"ח זוכי הסנקציות, כך שה'מצורעים' אפילו לא יכולים להתגונן או להתארגן כנגד הסנקציה. בהחלט ייתכן שכל אחד מתושבי יו"ש, כולל קוראי טור זה ב'ערוץ 7', יכולים למצוא עצמם בהפתעה מסורבי כניסה לצרפת רק כשיירדו בשרוול המטוס בשדה אורלי או שארל דה-גול. אולי באמת אין מה לצפות ממדינה שהסדרנים במוזיאון הצבאי הלאומי שלה מפטפטים זה עם זה בערבית (עדות אישית).
הייתי במשלחת נוספת בפריז לפני חמש שנים, בחודש סיוון תשע"ט, יוני 2019 – הפעם במשלחת רשמית של 'מתנחלים', משלחת של המועצה האזורית שומרון, בה פעלנו במשך 4 ימים בבירת צרפת לקידום רעיון שהיום אולי נשמע דימיוני, אבל הוא לא ממש כזה: שלום כלכלי, דו-קיום יהודי-ערבי באמצעות שיתוף פעולה כלכלי, ומלחמה בחרם של ה-BDS. היינו במשלחת הזו חבורה מכובדת של מתנחלים, בהם ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן, יעל שבח מחוות גלעד; בני מיימון - מנכ"ל מפעל הנמצא באזור התעשייה ברקן; ראש המטה של יוסי דגן דן ביסמוט; מי שהיה ראש היחידה לקשרי חוץ במוא"ז שומרון חן בן-לולו; דוברת המועצה אסתר אלוש; ראש מחלקת הסברה במועצה (אז) דינה הכהן; וראש מחלקת עליה במועצה רפי אביטל. מעניין אם מישהו מאיתנו נמצא ברשימה הסודית של מנועי הכניסה לצרפת כיום.
היה איתנו עוד תושב 'השטחים': האימאם הפלשתיני מרמאללה נאסר אבו חליל תמימי, פלשתיני שוחר שלום אמיתי. זו לא היתה בדיחה: השייח' תמימי היה חלק בלתי נפרד מהמשלחת של תושבי השומרון.
אחד האירועים היה כינוס שאף הוא לא היה שיגרתי בבירה הצרפתית: כנס נגד ה-BDS וחרמותיו כלפי מוצרים ישראלים, שאירגנה המועצה האזורית שומרון.
באירוע הזה השתתפו גם כמה וכמה חברי פרלמנט צרפתים, בהם חבר הפרלמנט סילווין מייאר, המשתייך למפלגת השלטון בצרפת LREN, מפלגתו של מקרון; חבר הפרלמנט וסגן ראש ועדת חוץ ובטחון של הפרלמנט הצרפתי מאיר חביב; וחבר הפרלמנט קלאוד גואזגן המשתייך למפלגתו של סרקוזי (הרפובליקנים).
בכנס הזה נאמו גם העיתונאי והפובליציסט בן-דרור ימיני, יוסי דגן, יעל שבח שקצרה תשואות ממושכות, וגם כותב שורות אלו. אני הוזמנתי ודיברתי בכנס בכובעי כחוקר תולדות ההתיישבות ביש"ע וניסיתי לשכנע את המארחים מצרפת שההתנחלויות, בניגוד להשמצות, אינן 'קולוניאליזם', אלא מושתתות על זכותו של העם היהודי על כל ארץ ישראל.
בנאומי מול חברי הפרלמנט הצרפתי היתה לי הזכות להזכיר לנוכחים כמה אמיתות היסטוריות כמו הטבח בחברון בפרעות תרפ"ט 1929 כשלא היה שום כיבוש, ושההתנחלות הראשונה היא של בני כפר-עציון שחזרו לקיבוץ בו נולדו עוד לפני קום המדינה. בני מימון סיפר על המפעלים באיזור התעשיה ברקן, כשהמנהל יהודי והעובדים פלשתינים, וגם להיפך: המנהל פלשתיני, העובדים יהודים. היו הרבה מחיאות כפיים בסוף כל נאום. מעניין כמה מהמשתתפים אז בכנס מזדהים היום עם החלטת ממשלתם למנוע כניסה לארצם מ'מתנחלים', שאולי חלקם היו אז בכנס.