איזו זכות עצומה זו לתרום לביטחון המדינה, להיות חלק מהצבא של עם ישראל ששב לארצו! איזו מצוה גדולה זו להיות חלק מהמלחמה העזה בעזה, מלחמת "עזרת ישראל מיד צר" ממש, כפשוטו, כבימים ההם כך בזמן הזה.
איזו עבודת ה' עילאה זו לאחוז בנשק כדי להילחם נגד אויב אכזר שקם עלינו להשמיד להרוג ולאבד, וכמה מאמץ ודיוק צריך להשקיע בעבודת ה' הזו, לא פחות ואפילו יותר מבכל מצוה אחרת. כאלה הן התחושות, התובנות והמוטיווציות שמלוות את החיילים שלנו, גם כשהם עולים על מדים ומתגייסים בסתם יום של חול, ועוד יותר בימים אלה. זכות גדולה, מצוה יקרה, עבודת ה' וקרבת ה' מזמנת מלחמת-המצוה הזו לכל מי שנוטל בה חלק.
ורבים הבאים ליטול. הם לא שואלים אם יש כאן שוויון בנטל, הם מזדרזים ליטול את המצווה החשובה הזו באהבה , במסירות, בדבקות וברצון גדול ובלי להתלונן כלל. להפך: מתוך תחושת רוממות וחשיבות גדולה הם נוטלים אותה, יש בהם כאלה שמיהרו וטסו מכל קצות תבל כדי ליטול בה חלק, ולא היו מוכנים לוותר על הנטל היקר הזה בעד כל הון. "אתה בטוח שזה מה שהקב"ה רוצה ממך עכשיו?" – שאל יהונתן לובר הי"ד את חברו-לצבא שביקש להתפלל מנחה תוך כדי שמירה משותפת בעמדת-תצפית בעזה.
יונתן שאל, ובעצמו בחר שלא להתפלל, כי עכשיו הוא עסוק במצווה אחרת. הסיפור הזה, ששמעתי מחגי, אביו של יהונתן, מבטא את ההבנה העמוקה ש"זה מה שהקב"ה רוצה מאתנו עכשיו", שכך בדיוק נראית ומתבצעת עבודת ה' שאין נשגבה ממנה, זו שעליה נאמר "בכל לבבך ובכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך.
כזו שדורות רבים כ"כ לא זכו לה, והנה – אנחנו זכינו, אז ודאי לא נוותר עליה כעת, לא נגיד "קחו אותה ממני". כמה נדיר היה, לאורך אלפי שנות גלות, ש"ינתן ליהודים... להיקהל ולעמוד על נפשם", והנה – אנחנו זוכים, אז מה פתאום שנוותר על הנטל הזה?
"יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וציוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים" - פעמיים בפרשת השבוע שלנו חוזר רש"י על אותו פירוש, עם אותו סיפור ממש, כאילו מבקש הוא לטעת עמוק בתודעתנו את אותם ארזים שנטע יעקב במצרים, את אותם ארזים שהיו נטועים לנגד עיניהם ובתודעתם של בני ישראל לאורך כל שנות הגלות והשעבוד (כמו ה"אם אשכחך ירושלים" שלנו), ושנטעו בהם את האמונה שהגאולה בוא תבוא, ושבבואה יוטל עליהם "ליטלם עמהם" כדי לבנות מהם את המשכן.
ציפיית-הגאולה ותודעת-בנין-המשכן ניטעו עמוק בלב בני ישראל במצרים, היו לנדבך מרכזי בזהותם, ואין ספק שהנטל הזה, נטל נשיאת הארזים ממצרים למדבר, כמו גם נטל נשיאת כלי המשכן לאורך ארבעים שנה באמצעות ה"בדים" שנעשו מאותם עצים ממש – היה נטל אהוב, רב-ערך, רצוי ומבוקש, נטל שיש עמו תחושת זכות עצומה, תחושת גאולה והודיה, תחושה של קיום מצוה אהובה.
כמה רחוקה התודעה החזקה הזו של המצווה הגדולה שבנטל השירות הצבאי, מהקמפיין הצעקני של "שוויון בנטל"... קמפיין שמתייחס לשירות הצבאי כאל נטל בלתי רצוי, כבד מנשוא, ומכוון כל-כולו לדה-לגיטימציה של הציבור החרדי שאינו נושא ב"עול" הזה "כמו כולם". קמפיין מעורר שנאה ומדנים, שמעולם לא הצליח להביא לגיוסו של חרדי אחד, אבל הצליח לפרק ממשלות, להלך אימים על הכנסת, לכפות עלינו מערכות בחירות חוזרות ונשנות, וחמור מכך: לעורר מדנים ואיבה בין ציבורים שונים בעם ישראל.
כשמוציאים עכשיו את קמפיין ה"שוויון בנטל" מאריזת הנפטלין ומציפים אותו שוב בראש כל חוצות, המטרה אינה לקדם גיוס חרדים, אלא להחזיר את השסע החברתי למרכז הבמה הציבורית במלוא עוצמתו, תוך כדי המלחמה ועל חשבונה, ועל הדרך גם להוזיל ולהמאיס את שני הערכים גם יחד: ערך לימוד התורה, וערך מלחמת המצוה.
האמת חייבת להיאמר: בין השורות של דרישות מערכת הבטחון בימים אלה: הרחבת תקופת השירות הסדיר, העלאת גיל הפטור ממילואים, קיצור תקופת דחיית השירות (הדח"ש) לצעירים – בין השורות ודרך הדרישות הללו אפשר להבחין בנקל עד כמה היתה דרישת ה"שוויון בנטל" חסרת-אחיזה-במציאות עד לאחרונה. צבא שמוותר לאורך שנים מרצון ובאופן מובנה על כוח אדם רב כל כך, הוא לא צבא שמחפש חיילים נוספים.
"למה חלק קטן כל כך מבין מסיימי שירות קרבי סדיר - משולבים בערך המילואים? למה חיילים קרביים רבים כל כך, שצה"ל הכשיר ואימן – מופרשים מהמערך הזה עם שחרורם ואפילו קוד-קריאה למילואים הם לא מקבלים?" שאלתי לפני כתשעה חודשים בישיבת הממשלה, כשהנתון המוזר הזה הוקרן לפנינו במצגת. "אין צורך ביותר מזה" - ניתנה לי תשובת שר הבטחון, והיא לא היתה שונה מתשובות כל קודמיו. מי שבונה "צבא קטן וחכם" לא באמת זקוק לכח אדם נוסף, ולכן דרישת ה"שוויון בנטל" היתה לאורך שנים דרישה של אחיזת-עיניים, שנועדה לרוקן את בתי המדרש – יעד חסר-סיכוי כמובן, ובעיקר לסכסך בין ציבורים, לפרק קואליציות, ולייצר רגשות שליליים כלפי התורה ולומדיה. הא ותו לא.
לא עוד. האסימון נפל לכולם: הרעיון של "צבא קטן וחכם" מת בטבח שמחת תורה, וממשיך להתמוטט עם כל תקיפה מלבנון, או מהחות'ים בתימן, וגם עם כל מטוס אספקה שנוחת כאן מארה"ב, וכל קרב בעזה שמנוהל תוך "כלכלת חימושים". מערכה רב-זירתית לפתחנו, והיא מחייבת אותנו בהתעצמות צבאית וביטחונית משמעותית, על כל הנגזר מכך, כולל כוח אדם גדול בהרבה. לא ב"שוויון בנטל" מדובר כאן, אלא במלחמה אמתית של "עזרת ישראל מיד צר", בסכנה שלא ניתן להתעלם ממנה, ושאין ספק שגם בציבור החרדי ובקרב מנהיגיו מבינים אותה, מבינים שאנחנו באירוע חדש ואחר, ורוצים לתת כתף לנוכח הצורך האמתי.
לא בעימות ובסכסוך פנימי מדובר כאן, אלא בשילוב ידיים רחב לנוכח הסכנה, ולחומרת השעה. שילוב ידיים רחב כזה יכול וגם חייב להביא עמו בניה משותפת של דרכים לשילוב ציבור חרדי גדול במערכות הבטחון והחירום. לא מתוך שנאה ומדנים, לא בכח ובעימותים, אלא מתוך הכרת הצורך הקריטי ורצון אמתי לתת לו מענה.
הצורך האמתי הזה יחייב אותנו גם בבניית כלים ומסגרות שיאפשרו לציבור חרדי לתרום את חלקו במאמץ המשותף ללא שום איום על אמונתו ואורחות חייו. אין לי ספק שזה אפשרי, פשוט משום שאני מכירה מסגרות כאלה מהשירות הלאומי אזרחי עליו אני מופקדת. חרדי שמגיע למסגרות השירות שלנו (ונכון להיום יש לנו 1,350 מתנדבים כאלה, שפועלים בתחומי בטחון, חירום והצלה) יודע בוודאות ששום דבר בהן לא יאיים על מנהגיו או השקפותיו, שאין שום כוונה לעשות לו "חינוך מחדש" או לשלב אותו ב"כור היתוך" כזה או אחר.
להפך: יצרו עבורו סביבת-שירות מותאמת שמאפשרת לו לתרום את המקסימום בלי להיות מאוים רוחנית. והם תורמים, ועוד איך! אין לי ספק שמהדגם הזה שנבנה בשירות הלאומי אזרחי ניתן לייצר עוד מסגרות נוספות, אם רק נשכיל ונדע לנהוג כבוד אלה באלה, לא לנסות להכניע אף ציבור, אלא לבנות יחד בשילוב ידיים אמתי מערכות שיתנו גם כבוד הדדי, וגם מענה לצורך הבטחוני האקוטי.
"ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים" – מבאר לנו רש"י: "שיהא אורך הקרשים זקוף למעלה בקירות המשכן, ולא תעשה הכתלים בקרשים שוכבים... קרש על קרש". בבנין המשכן הצטווינו שכל קרש מקרשי המשכן יעמוד זקוף מלוא קומתו, ולא שקרש אחד ירמוס תחתיו את הקרש האחר. כך גם בבנין הבית הלאומי המשותף שאנו בונים עכשיו, עלינו להקפיד שכל ציבור יוכל לעמוד זקוף מלוא קומתו, ולא יאלץ להיות נרמס תחת ציבור אחר. כך נוכל, בע"ה, להגיע ל"והיה המשכן אחד".
אמן כן יהי רצון, יחד ננצח בע"ה, שבת שלום!