בשבוע שעבר השמיעה ח"כ גלית דיסטל־אטבריאן באחת הוועדות בכנסת קול זעקה שהדהד בלבבות רבים הודות לסרטון של דבריה שהופץ ברשתות החברתיות ונעשה ויראלי, וכך אמרה:
"מערכת החינוך הממלכתית גזלה ממני את הזהות שלי. ולא רק שהיא גזלה ממני את זהות שלי, מה שקורה עכשיו חמור פי אלף. אם אני יצאתי אחרי 12 שנות לימוד בורה לחלוטין לגבי מי אני, מאין באתי, לאן אני הולכת, מה הקולקטיב, למה אני פה בכלל, בורה לחלוטין – היום המצב חמור פי אלף. אני קוראת את הנתונים לפיהם רוב מכריע של המורים בישראל טוענים שאין מספיק לימוד או זהות בבתי הספר, ורוב מכריע של ההורים בישראל טוענים את אותו הדבר..."
לאחר שתיארה את הוואקום החינוכי־יהודי שעליו גדלה, הציגה את האופן שבו היא רואה את היהדות כעת:
"היהדות היא דינמיט מטאפיזי, רוחני, לוגי... למה אני לא ידעתי עד גילי המאוחר שהיהדות אומרת לנו שאנחנו לא יצורים גשמיים שעוברים חוויה רוחנית, אלא יצורים רוחניים שעוברים פה, כרגע, חוויה גשמית?" את המשפט הזה צריך ללמוד היטב, ולשים אליו לב היטב. נהרות של דיו נשפכו לאורך הדורות, בקבלה, בחסידות ובהגות היהודית לגווניה, כדי להסביר את המילים הללו, שבהן כמוסה נקודת מבט אידיאליסטית ולא מטריאליסטית על החיים.
גדעו לנו את השורשים
אם אנחנו, ה"דוסים", היינו אומרים את הדברים הבאים שאמרה, בטח היו מאשימים אותנו בהתנשאות, במשיחיות ובאיסלומפוביה. אז טוב שיש מישהו שעושה עבורנו את העבודה:
"יש בה (ביהדות) פילוסופיה, יש בה רוחניות, יש בה מדע. היהדות הקדימה את המדע! המדע היום מתקרב ליהדות עד לתפיסת חלקיק האטום. מדובר פה באוצר של ידע בלום, ביהלום... גדל פה דור אחרי דור בור, ויש לזה משמעות לא רק שכלית, ולא רק רוחנית. הזהות הזאת, שימו לב מה קורה בעזה, שימו לב מה קורה בחמאס – יש להם כוח אינסופי, הם גאים במוות שלהם, הם גאים בעוני שלהם, הם גאים בסבל שהם עוברים, כי יש להם 'אללה'. לנו גדעו את השורשים מתחת לרגליים".
וכאן מציגה ח"כ גלית את עומק האבסורד ביחס למושג "יהדות כתרבות":
"יושבים פה ואומרים לי שהלימוד של היהדות זה מה – ישראליות ויהדות ביחד?! קולנוע עברי ישראלי לעומת המלבי"ם, הרמח"ל, האר"י הקדוש... אתם יודעים איזה עולמות יש שם? הייתי כל כך צמאה לידע אחרי 12 שנות לימוד, עקרות. כלום. פילוסופיה מטאפיזית, פילוסופיה של הדת, פילוסופיה של המזרח, כאין וכאפס, כלום, אבק לעומת היהלום שאנחנו יושבים עליו וקוברים אותו".
הכוח להילחם
בהמשך דבריה הביעה את תחושותיה בנוגע להשלכות של הוואקום החינוכי הזה על הדור הצעיר, ואת הצימאון של הדור הזה למשמעות: "והילדים שלנו לא יודעים מה זה להיות יהודי. אין להם מושג. אני לומדת היום ואני אומרת: אלוהים, אם רק הייתי יודעת את זה בגיל יותר צעיר. זה חוסן, זה זהות, זה שורשים, זה הכוח להילחם. אני רואה את החיילים שלנו היום עם הציציות – חילוניים! עם ספרי תורה – חילוניים! עם הכיפות והתפילין – חילוניים! אני רואה את זה ואני רואה איך הנשמה שלהם צמאה לזה. כמה הם כמהים לזה".
משפטי הסיום שלה נוקבים עד התהום וטוב שהיא זו שאמרה אותם ולא מישהו או מישהי בעלי חזות דתית: "אני רוצה לומר שישראל צריכה לעשות אתחול מחדש למערכת החינוך. היהדות זה לא 'האחר הוא אני' או הגישה הפרוגרסיבית למשנה ולתנ"ך. היהדות זה אמת נצחית. אנחנו יושבים על אמת נצחית. אנחנו יושבים על יהלום. והגיע הזמן שננגיש את היהלום הזה. את הידע הזה. את הרוחניות הזאת, שיש בה אנושיות, שיש בה את הבסיס של המוסר האוניברסלי היום. אנחנו הבאנו את זה ואנשים לא יודעים. גדלים פה ישראלים שחושבים שהזהות שלהם זה שהם אוהבים פיצה!"
הדסק לעם היהודי
בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי חוזר שלושים שנה אחורה. מנסה לנבור בדברים שנאמרו ונכתבו אי אז, כאשר החלה הקונספציה הידועה לשמצה להתהוות, בזמן אמת. ובעיקר, מנסה להקשיב ברוב קשב לקולות שנשמעו אל מול אותו עיוורון תודעתי שצמח אז ושהכה בנו בצורה כה אכזרית בפרעות שמחת תורה תשפ"ד.
היו בהחלט מי שלא רק התריעו והזהירו, אלא גם הבינו מהם שורשי המשבר ומהו מקור העיוורון. בשיחה שנאמרה לפני כשלושים שנה, בסעודה שלישית בישיבת כפר הרא"ה, בשבת פרשת תצוה, שנת תשנ"ה, נשא ראש הישיבה, הרב משה צבי נריה זצ"ל, דברים נוקבים שמהווים, כך נדמה לי, השלמה לדבריה של ח"כ דיסטל־אטבריאן. וכך אמר הרב נריה:
"כעת אנו באדר א', בשנה מעוברת יש שני אדרים. אנו בשבת שלפני פורים קטן. אם החודש היה אדר ב', השבת היתה שבת 'זכור'.
"מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי (מגילה ז, ב). אך על מנת להגיע ל'עד דלא ידע' יש להגיע ל'עד דידע'. אחת מהבעיות הגדולות של הדור הזה היא ה'דלא ידע' של לפני פורים.
"אותם שלא קוראים את המגילה בפורים, ולא מקיימים משלוח מנות איש לרעהו, וכל שכן מתנות לאביונים, נשאר להם מפורים רק מסכות. לא מקיימים מצוות עשה של קריאת פרשת 'זכור'. ניתוק משורשי פורים סולל דרך ישרה אל הסכם אוסלו...
"המזרח התיכון החדש של שמעון פרס... חשבתי שזה יהיה מזרח־תיכון חדש עם האנטישמיות הישנה. שנראה פיתוח טכנולוגי וכו', אך האנטישמיות תהיה כבעבר. אך התברר כי רק אנטישמיות חדשה יצאה מזה. הוסיפו הערבים פרק חדש ל'פרוטוקולים של זקני ציון' – הניסיון של ישראל להשתלט על המזרח התיכון...
"מי שקורא את פרשת 'זכור' כל שנה מבין מיהו עמלק. ואחר־כך אליו אפשר לצרף את יאסר ערפאת וכו'... במשרד החוץ ישנם דסקים (מגירות). 'דסק' לכל מדינה ומדינה, אשר הפקיד הממונה עליה בקשרים איתה, יודע את המתרחש בה וכו'. יש להקים שם 'דסק' חדש: דסק לעם היהודי, ולפני פקיד משרד זה צריכה להיות הסיסמה 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם' (שנאת ישראל והעמלקיות לאורך הדורות, 'מאורות נריה' פורים עמ' 60–61, שיחה שנערכה על ידי אמיר חסקין).
לכו תדעו, אולי אם ההצעה של הרב נריה תצא אל הפועל, יוכלו לסגור כמה וכמה משרדים מיותרים אחרים.
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של 'מכון מאיר'