אפתח בהתנצלות ובבקשה:
התנצלות: נראה לי שזה העיתוי הגרוע ביותר לכתוב על נושא כל כך טעון ומורכב כמו השוויון בנטל - בשעה שהמלחמה עוד בשיאה. אבל היות וכולם עוסקים בזה, והשיח הוא לגמרי חד-סטרי, לכן אני חש צורך לכתוב את הדברים הבאים, שהם לא ממש בכיוון התנועה.
ובקשה: כיון שהעניין טעון ומורכב כאמור, לכן אבקש שאם מישהו יכתוב תגובה - אנא שיקרא קודם לכן את המאמר כולו (בפרט שהעיקר מבחינתי מופיע בסופו). כי אפשר אולי להתווכח עם טיעון זה או אחר, אבל חשוב יותר להתייחס למכלול הדברים.
נתחיל מהסוף. בגדול, כמי שזכה גם ללמוד בישיבה וגם לשרת בצבא, אני שותף מלא לקריאה שמי שתורתו אינה אומנותו (לגבי מי שכן - נתייחס בהמשך) צריך להתגייס לשירות צבאי משמעותי, וכתמיהתו של משה רבינו: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!", וכדברי האור-החיים הקדוש: "פירוש: אמת כי ה' הוא הנלחם להם, אבל על כל פנים צריכין להזדמן במלחמה". הצבא בעיניי, יותר מהכל, הוא קיום מצוה עצומה של "עזרת ישראל מיד צר", שנאמר עליה שהיא שקולה ככל המצוות שבתורה.
ואע"פ כן, הקמפיין שמתנהל לאחרונה נגד הציבור החרדי מפריע לי מאוד. העובדה ששותפים לקמפיין הזה לא מעט דתיים-לאומיים - פוליטיקאים, עיתונאים ובעלי השפעה נוספים - מציקה לי במיוחד, וזאת מכמה סיבות:
א. הרי בשביל ניצחון ישראל במלחמה לא מספיק צבא חזק. צריך גם לימוד תורה. המון לימוד תורה. הגמרא אומרת: "מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה!". עקרון זה מופיע בחז"ל במקורות רבים נוספים. הנצי"ב מרחיב על כך כמה פעמים בפירושו על התורה, ובאחת מהן הוא אומר שכך תמיד נהגו ישראל במלחמותיהם: "לעולם זאת על ישראל, בשעה שיוצאים למלחמה מייחדים אנשים לתורה ולתפלה כל היום..." לכן תלמידי הישיבות והכוללים (מכל המגזרים) שעוסקים בתורה יומם ולילה הם שותפים מלאים למלחמה והם אלו שנותנים כוח ועוצמה לחיילינו הגיבורים לנצח בשדה הקרב. "אלמלא דוד שהיה עוסק בתורה לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה".
אז אני לא מבין - לצד כל המדברים בהערצה ובהוקרה לחיילי צה"ל (ואכן הם ראויים לכל הוקרה אפשרית) - אבל מדוע אין אף אחד שמדבר על ערכם של לומדי התורה במערכה? מדוע אין יוזמות אזרחיות של הוקרת לומדי התורה? מדוע הם לא זוכים כלל למענקים, לשבחים, להערצה?!
ידידיה מאיר סיפר על הפער שחש כשגדל בסביבה דתית לאומית: בהיותו בחור ישיבה אף אחד לא נתן לו איזה חיזוק, אפילו לא "ישר כח" קטן, אבל כששירת בצה"ל ו"חרף נפשו" ככתב במחנה... - כולם טפחו על שכמו והתפעלו מהמדים שלו.
אני מכיר מאות אברכים, מכל המגזרים, שמוותרים על המון דברים וחיים חיי צמצום מופלגים כדי לעסוק בתורה. נכון, לומדי התורה לא מסכנים את חייהם, לעומת חיילים קרביים. אבל גם התותחנים למשל לא מסכנים את חייהם כמעט (וכתותחן בדימוס אני האחרון שיזלזל בתותחנים...) אבל הם משמעותיים מאוד למערכה.
נכון, גם לומדי התורה לצערנו לעיתים לא מנצלים את הזמן כמו שצריך, וגם הם צריכים עוד הרבה הרבה להתחזק (הגמרא אומרת שיש ארבעה דברים שצריכים חיזוק תמידי, ואחד מהם זה לימוד התורה). אבל כידוע גם בצבא יש המון בזבוז זמן. אדרבה, כבייני"ש בצבא, אחד הדברים שהכי הפריעו לי היה מריחות הזמן העצומות, בניגוד לישיבה, שם חונכנו שבכל דקה אפשר להספיק עוד לימוד תורה.
ב. הקמפיין כנגד ישיבות ההסדר על כך שהם לא משרתים שירות צבאי מלא הוא נבזי ומרושע - בפרט לאור העובדה שכמות הבייני"שים שנפלו במלחמה גדולה לאין ערוך משיעורם באוכלוסייה. אבל נקודת אמת יש בו. הרי בני הציונות הדתית ודאי מכירים בערכה של תורה ומתייחסים ברצינות הראויה לכל המקורות הנ"ל. לכן רבים מהם הולכים לישיבות ההסדר, שבהן השירות הצבאי מתקצר לפחות מחצי מזה של החילונים. אבל אם דוברי המגזר תוקפים את החרדים ומכנים אותם משתמטים, יוצא שמבחינתם גם חיילי ההסדר הם יותר מחצי משתמטים!
ג. מדוע לא תוקפים את הספורטאים למשל (וקבוצות נוספות), על כך שהם משתמטים משירות צבאי משמעותי? אני מתנצל מראש, המשפט הבא יעצבן לא מעט אנשים: תרומתם של הספורטאים למדינת ישראל היא אפסית!!! זה היה נכון גם אם ישראל הייתה איכשהוא מצליחה להגיע פעם ביובל למונדיאל ואפילו זוכה בו (קל וחומר כשזה בכלל לא בכיוון...) - גם אז לא הייתה בכך שום תועלת אמיתית למדינה.
אני מניח שיהיו מי שיגיבו עכשיו: "מה אתה משווה? הספורטאים הם אוסף של אנשים פרטיים, זה לא מגזר שלם שמשתמט!". אבל עדין, גם אם אתם סוברים שקמפיין זה ענין סוציולוגי, או שלשון הרע הותרה רק בציבור... בכל זאת, הרי מדובר בהרבה אנשים עם כושר גופני מרשים, שהיו יכולים להיות חיילים מדהימים, ובמקום לכבוש בתי מחבלים הם עסוקים בלכבוש שערים טיפשיים... למה אף אחד לא קורא בשעת חירום שכזו - לסגור את כל הליגות עד לסיום המלחמה, ולגייס בינתיים את כל השחקנים? איך זה שמעריצים אותם? למה משבחים אותם? למה להם אף אחד לא יקרא: "פרזיטים" או "משתמטים"?
ד. ידוע כמה מפריע לכם (ובצדק) שרבים מהחרדים לא סופרים את גדולי התורה הציוניים. אבל מדוע אתם נוהגים באותה מידה כלפי גדולי התורה החרדים? הרי כל הגדולים החרדים מאז קום המדינה סברו שלומדי התורה פטורים לחלוטין מכל שירות צבאי. אתם באמת רוצים לכפות עליהם את דעתכם? או שמא אתם רוצים לכפות את בחורי הישיבות החרדיות שינהגו אחרת מפסקי רבותיהם?!
ה. יש טוענים שאמנם ודאי שלימוד התורה מועיל ומנצח, אבל חייבים להתחשב בעובדה שב"מגזר הכללי" לא מעריכים אותו. ואני שואל: נכון, בתקשורת השטחית לא מעריכים כלל את לימוד התורה. אבל מי כמוכם יודע שאסור למדוד ערכים לפי הרייטינג?! בואו, גם ההתנחלויות לעולם לא זוכות לשבחים באולפנים.
ו. הרי לפני שנה, כשקבוצה אחרת איימה להשתמט מטעמים אידאולוגיים, יזמתם איתם שיח, מפגשי פיוס, לא כיניתם אותם "פרזיטים", לא איימתם לגייס אותם בכפיה, אמרתם שאתם מבינים אבל לא מסכימים... אז למה כשמדובר בחרדים נעלמו להן שיטות הקירוב והדרך הארוכה?
ז. בנוגע לחרדים שאין תורתם אומנותם, אני מסכים כאמור שהם חייבים להתגייס. אבל בשביל שזה יקרה צריך שגם הצבא יחשב מסלול מחדש. מי כמוכם יודע כמה מוכנסות לצבא בשנים האחרונות כל מיני תפיסות זרות, פמיניזם, "מגדר" וכדו'.
כשהייתי בצבא עברנו שבוע של "סדרת חינוך". זכורה לי היטב תמיהתו של אחד מחבריי הביניי"שים באותו סד"ח: "למה כל הטקסטים שמקריאים לנו הם מיאיר לפיד, אין הוגי דעות נוספים?" (לפיד היה אז עיתונאי, בעל טקסטים קלילים, מרגשים ובעיקר חד-צדדיים). מאז המצב רק הלך והתדרדר. גם מחאתם הנמרצת של ראשי הישיבות הציוניות לא הביאה לשינוי ממשי.
ח. ועכשיו הגענו לעיקר: אם אנחנו מכירים בערכה של תורה, ומאמינים לדברי חז"ל שבזכותה מנצחים במלחמה - מדוע לא שומעים כלל על תביעה גם לשוויון בנטל התורה? איך יתכן שציבורים שלמים מעם ישראל כלל לא לומדים תורה?!
ואם תגידו שזה לא מעשי לתבוע מהחילונים ללמוד משהו שהם לא מודעים לערכו – נניח, אבל מה איתנו, בני הציונות הדתית? מדוע בשעה קריטית שכזו לא עולה שום תביעה להגדיל את לימוד התורה בישיבות ההסדר ללפחות שנה-שנתיים נוספות?
ולגבי אנשים שכעת לא לומדים וגם לא מגויסים - מדוע לא תעזבו את העבודה לכמה חודשים ותשבו ללמוד תורה בישיבות או בכוללים? יש אנשים שמוסרים עכשיו את הנפש בעזה, ואתם לא יכולים להסתדר כמה חודשים עם מלגת אברכים זעומה?!
יודעים מה, אל תעזבו את העבודה. זו בקשה מוגזמת. אבל בואו נדבר על אחרי שעות העבודה. בתור אחד שברוב שנותיו גדל בשכונות חצי-חרדיות, אני רוצה לזעוק: מדוע מי שייכנס בשעות הערב לרוב בתי הכנסת החרדים ימצא עשרות אנשים שיושבים ועוסקים בתורה שעות רבות, ואילו בתי כנסת הדת"ל, בשכונות או בישובים, הם במקרה הטוב פתוחים? למה לא יתארגנו שם כוללי ערב של שעתיים-שלוש בכל יום?! לענ"ד זו שאלה נוקבת, והיה נכון לשאול אותה בכל עת, אבל לפחות ראוי לחשוב עליה בשעת מלחמה. בעיניי, מי שלא מוסיף מאז תחילת המלחמה כמה שעות של לימוד תורה בכל יום - אין לו זכות לקרוא לאף אחד: "משתמט".
שלא יובן לא נכון. לא באתי לתת מוסר על לימוד התורה. קטונתי. רק רציתי לשאול את התוקפים את לומדיה: למה זועקים רק על ההשתמטות מהצבא, ולא מצרפים ולו זעקה מינימלית גם על ההשתמטות מלימוד התורה?
אני חושב שהתשובה לכל השאלות הללו היא אחת: יש הבדל גדול בין תרומה גשמית לתרומה רוחנית. על תועלת גשמית לא צריך להרחיב יותר מדי. כולם רואים אותה. אך תועלת רוחנית אינה מורגשת. אי אפשר לראות בעיניים את פעולתן של התורה והמצוות. זה ענין של אמונה. ענייני אמונה לא מספיק להבין או לדקלם, צריך לחיות אותם, "אמונה אינה ענין הנאמר בפה, אלא ענין המצוייר בנפש" (הרמב"ם).
לכן בעיניי - גם חרדים שעונים לביקורת המוטחת כלפיהם בתשובות מתחמקות על זק"א ו"איחוד הצלה" - מפספסים את העיקר. חייבים לדבר גם על ערכה של תורה, ועד כמה היא קריטית, ממש קריטית לניצחון במלחמה. איך שרנו כולנו ביום בו פרצה המלחמה: "תנו כבוד לתורה!". זה בנפשנו.
הכותב הוא הרב אברהם ליפשיץ, ר"מ בישיבת שלום בניך, ירושלים