האם המערב יכול לנצח?

לפעמים מספיק אדם אחד שיש לו די אומץ להצביע על כשל מחשבתי כולל שמוביל לדרך ללא מוצא. ולפעמים, מספיק אדם אחד כזה כדי להצביע על המוצא מאותה דרך.

כזה הוא העיתונאי, הפובליציסט והסופר הבריטי דאגלס מאריי, מחברו של רב המכר העולמי "המוות המוזר של אירופה". בספרו הצביע על משבר ההגירה באירופה ועל שורשיו הקונספטואליים, הפוליטיים והתרבותיים העמוקים. בריאיון שהעניק לפני כשבוע לעיתונאית אמילי שריידר, האיר כדרכו את הנתיב דרכו לדעתו יכול המערב להיחלץ מן המשבר העמוק שאליו נקלע.

מראיינת: האם אתה מאמין שהמערב יכול לנצח, עדיין יכול לנצח?

דאגלס מאריי: הוא יכול לנצח אם הוא ילך בעקבות הדוגמה של ישראל. הדור הזה של ישראלים, אנשים רבים שאני מכיר שהם ותיקי מלחמות קודמות בישראל; 48', 67', 73' וכן הלאה, אמרו לי לא פעם: "אולי הדור הצעיר חלש בישראל. אתה יודע, הם אוהבים לחגוג בתל־אביב, הם מבלים את זמנם באינסטגרם ובטיקטוק. אתה יודע, אם נצטרך [להילחם] שוב במלחמה כזו, האם הם יתעלו?"

החדשות המדהימות של הסכסוך הזה הן, ואו, איך שהם התעלו. צעירי וצעירות ישראל. ואו, איך שהם התעלו. וזו זכות גדולה לראות אותם, לפגוש אותם ולראות אותם מסורים למשימה הזו של הגנה על ארצם ועל עמם.

האם לדורות ולבני דורם בבריטניה, צרפת, אמריקה, תהיה אותה יכולת עמידה אם אי פעם יגיע הזמן? את יודעת, אנשים אומרים: מה ישראל צריכה ללמוד מהמערב? אני אומר: מה המערב צריך ללמוד מישראל? הוא צריך ללמוד אומץ, נחישות, הישרדות. והרבה הרבה יותר אומץ, זה העיקר. אומץ מול אויבים.

מראיינת: אומץ מוסרי.

דאגלס מאריי: אומץ פיזי ומוסרי. אני בא ממדינה שאהבה להתגאות בעצמה בכך שיש לה צורה שקטה של אומץ. אני לא יודע לאן זה נעלם, אבל אני לא חושב שזה נעלם. אפשר לשדל אותו בחזרה.

מראיינת: ובכן, אני מקווה שאתה צודק.

(תרגום הריאיון: אליזבט רימיני)

להוסיף אומץ

האומץ שעליו דיבר מאריי, הזכיר לי מאמר מפורסם של הרב קוק זצ"ל, שפורסם באביב תרצ"ב (1932) ובו דימה את תהליך התחייה של העם היהודי בדורנו לתהליך חפירת באר (הציטוטים להלן מתוך המאמר "להוסיף אומץ", מאמרי הראי"ה). הרב דימה את הקשיים והאתגרים שניצבים בפני חופרי הבאר וחילק אותם לשני שלבים: בשלב הראשון העמל לא נושא פרי כלל – לא יוצאים מים, ולכן יש קבוצה שמתייאשת מהמלאכה הסיזיפית, מרימה ידיים ופורשת.

בשלב השני, המלאכה כבר מניבה פירות אך הם נראים בלתי ראויים; בגלל סתימה חלקית של עפר על מקור נביעת המים, המים שבוקעים מן האדמה עכורים, מלוכלכים ואינם ראויים לשתייה. בשלב הזה, גם אלה שלא התייאשו עד עכשיו, כבר נסוגים ומבקשים לפרוש מהעבודה המפרכת. אל הקבוצה השנייה מפנה הרב במשל את הדברים הבאים:

"מדוע אינכם שמים על לב, כי רק מפני שעדיין לא באנו עד העומק הרצוי, עד המקום אשר שם המים הצחים משיבי הנפש זורמים, בשביל כך הננו רואים כעת עדיין מים דלוחים? על כן אחי, במרץ אדיר יותר בכוחות כבירים יותר, נחדש את מפעלינו הגדול, ובא נבוא עד התהום, עד מוצא המים הצלולים והזכים..."

כאשר הרב עובר מהמשל לנמשל, שני השלבים הופכים לשני אתגרים שמתקיימים בדורנו במקביל: האתגר המעשי והאתגר הרוחני: "כמה תקופות של יאוש כבר עברו על עבודתנו המקודשת? כמה פירשו מן הציבור המתחזק בבנין ארצנו הקדושה הנשמה (השוממה)? כמה הכריזו כי הכל הולך לטמיון ואין שכר לכל העבודה הגדולה הזאת? מי הם אשר נשארו עמנו? אמיצי הרוח, ברי הלב. ולא נכחד, שגם אומץ גופני במידה ידועה דרוש היה לכך..."

את החלק הזה מסיים הרב קוק במילים שמשמעותן הסכמה רחבה לכך שחרף כל הקשיים, "הנה יש תקווה שעבודתנו לא תהו היא, כי יש כאן דבר ה' ויש כאן צמח צדקה לבית ישראל ולאדם כולו". כלומר, ישנה הסכמה שחפירת באר התחיה ברמה המעשית נושאת ברוך ה' פירות ויש לה תקווה. (גם אמירה זאת אינה מובנת מאליה בתקופת המנדט הבריטי שבה נכתבים הדברים, תקופה שבה היו בארץ פחות ממאתיים אלף יהודים בסך הכול, לצד כל יתר הקשיים העצומים).

ממה חוששים הערבים

האתגר ברובד השני, הרובד הרוחני, מקבל משנה חשיבות ותוקף בימינו, וכך כותב הרב שקוראים המתייאשים: "הנה מי באר התחיה דלוחים הם, רפש וטיט הם גורפים איתם, על כן חדלו לכם מן העבודה הזאת אשר שכר אין לה". ומהי תשובת הרב לקריאות אותם מייאשים? ראשית כול הוא לא מתכחש לבעיות ולא מנסה לייפות אותן: "לא נכחיש את החוש, לא נאמר שכבר כל הזרם של מי הבאר אשר חפרנו מים צלולים הם גם כעת".

הרב רואה את המצב במבט מפוכח וריאלי, אך מוסיף באותה נשימה: "אבל בשום אופן לא יקשיב ישראל לקול מיאשיו, מהירי הלב, הבאים כעת להחליש ידיים רפות, במקום שחובת קודש קודשים היא לחזקן..." ומהי התשובה שמעניק הרב לכל המטילים ספק בתהליך המפרך שלא מניב, לדעתם, תוצאות מספקות? "רק אחת היא אמרתנו עליה: התחזקו הכורים. הוסיפו להעמיק".

דאגלס מאריי שם בדבריו את האצבע, כך נדמה לי, על אותו פרץ מים צלולים שבקע ובוקע בעוצמה אדירה מתחילתה של המלחמה הגדולה, מתוך עם ישראל כולו. פרץ צלול של אומץ, נחישות, אמונה, אחווה וסולידריות שבכוחם להעניק השראה גם ליתר עמי תבל. כל זה בתנאי שלא נשעה לקולות הייאוש והרפיון הבוקעים מקצה המחנה.

בערוץ הטלגרם "אבו צאלח הדסק הערבי" שמסקר את העולם הערבי באופן מעמיק, כתב מנהל הערוץ השבוע, כמה משפטים שצריך להדהד ולהזכיר לעצמנו כל הזמן: "כל השיח בערוצים הערביים כולם ללא יוצא מן הכלל הוא שישראל מתפרקת, רק עוד קצת זמן. אנחנו כעם ישראל אסור לנו לתת להם לשבור אותנו, לא מבפנים ולא מבחוץ, אנחנו הרבה יותר חזקים ממה שנדמה, תאמינו לי אתם לא מבינים מה הולך בערוצים הערביים... זו המשמעות של האחדות, לא לתת לשום דבר לערער את אחדותנו. זה כוחנו. הם יודעים את זה וחוששים מזה". ובכן, האם המערב יכול לנצח? התשובה תלויה בנו.

מתוך מאמר שיפורסם בעלון של מכון מאיר