ראיון ההתקפה על ראש הממשלה נתניהו, שהעניק הנשיא ביידן לרשת MSNBC לפני מספר ימים, בשילוב פרסום הדו"ח השנתי האמריקני כי האמון הציבורי בנתניהו נחלש ומעמדו בסכנה, הוא חלק מקמפיין בחירות ציני, מחושב ומכוון של ביידן, המגובה במדיניות מחלקת המדינה.
המהלך המשולב נועד לכפות על ישראל לסיים את המלחמה בניגוד לאינטרסים שלה, באמצעות פגיעה בנתניהו והחלשת מעמדו הפנימי והבינלאומי. הנחת היסוד היא כי פגיעה בלגיטימציה של נתניהו תפגע בלגיטימציה הבינלאומית להמשך המלחמה וישראל תיאלץ לסיימה.
מדובר בקמפיין שקובר את צרכיה הקיומיים של בת הברית האסטרטגית במזרח התיכון המדמם, מתחת לצרכיו הפוליטיים של הנשיא, במטרה לחזק את מעמדו בקרב בוחרים פרוגרסיביים ומוסלמים, ולהבטיח את בחירתו מחדש בנובמבר. אלא שהאמריקנים טועים: בישראל יש תמיכה רחבה בהחלטת רה"מ להמשיך את המלחמה.
ההתקפה האישית הגלויה על נתניהו חורגת מכללי הנימוס הדיפלומטיים כדי לצמצם את הנזקים האלקטורליים הבלתי נסבלים מבחינת ביידן למועמדותו מחדש בבחירות הקרבות. הקמפיין האגרסיבי שהובילה הקהילה המוסלמית נגד תמיכתו של הנשיא במלחמתה של ישראל בעזה, והלחץ שהיא מפעילה עליו לכפות הפסקת אש, נותנים אותותיהם בסקרים האחרונים המצביעים כי הנשיא מפגר ב-5% תמיכה אחרי טרמפ. הוא מבין שככל שמערכת הבחירות תתקדם, הפער עלול לגדול לטובת האחרון, אלא אם יצליח לכפות על נתניהו את עסקת החבילה המדינית-ביטחונית שהוא מנסה לשווק לישראל.
אלא שנתניהו מסרב להיכנע לעסקה המשוּוקת: שהרי לא מדובר בעסקת חבילה מדינית-בטחונית, כי אם בעסקת חַבָּלָה תמורת שחרור החטופים, הכוללת הפסקת המלחמה ללא התמרון הקריטי ברפיח להכרעת ראשי החמאס, לכידתם ופירוק מוחלט של הגדודים, המשך הגדלה משמעותית של סיוע הומניטרי שתחזק את הפעילים שלא נלכדו, וכמובן הקמת מדינה 'פלסטינית'. בקיצור, ביידן משווק לנו הפסד במלחמה, השפלה לאומית, וחישוב קיצה של המדינה היהודית לאחור באריזה 'הומניטרית'.
ביידן הוא סוכן שווק גרוע. כמו בנאומו בביקורו בישראל ב-18 באוקטובר האחרון, גם בראיון המדובר, הוא ממשיך למסגר בפטרנליזם הן את המוטיבציה של ישראל למהלכיה הצבאיים בעזה כנטועה ב'טראומה' של הטבח, והן את הדרישה האמריקנית מישראל 'ללמוד מן הטעויות שעשתה אמריקה' בעקבות הטראומה של פיגועי 11 בספטמבר.
הוא רומז על רגשות האשמה וייסורי המצפון של ארה"ב מפגיעותיה באוכלוסיות שלמות באפגניסטן ובעיראק. כמו אירופה שסבלה מרגשות אשמה וייסורי מצפון אחרי השואה, ואימצה בשל כך מדיניות הומנית קיצונית שתמכה בטרור של 'מיעוט פלסטיני', גם ארה"ב סובלת מרגשות אשמה אחרי מלחמת הדמים באפגניסטן ועירק. בשני המקרים, ישראל היא המדינה המשלמת את מחיר רגשות האשמה וייסורי המצפון של האומות, והיחידה הנתבעת לנהל מלחמות הומניות. זאת, הודות להצלחה המסחררת של שיתוף הפעולה בין האסלאם הרדיקלי והתנועה הפרוגרסיבית לקדם פייק-הומניזם בעולם שהפך את ישראל לגוליית ואת ה'פלסטינים' לדוד.
וכך, בניסיון למסגר זהות מוחלטת בין השיקולים המוסריים העומדים בבסיס האתגרים הביטחוניים והגיאו-פוליטיים של ארה"ב ושל ישראל, חותר ביידן לגייס את מושג ה'טראומה' להשפעה על דעת הקהל במחנה המרכז והשמאל ולייצר, כמה לא מפתיע, זיקה רעיונית הומניסטית בין השמאל הפרוגרסיבי בארה"ב ובין מחנה המרכז והשמאל בישראל. ביידן מתקשה להבין שמחבלי הנוח'בה גדעו את הזיקה ההומניסטית ביחד עם הגופות שביתרו ואנסו בטבח שמחת תורה.
ביידן מתקשה להבין שתם עידן!! תם עידן התמימות במחנה המרכז הישראלי והחל עידן ההתפכחות מחזונות ההומניזם והשלום הסהרוריים. סקרים ישראליים רבים מתקפים את הנחת ההתפכחות ומעידים כי יש בישראל קונצנזוס חסר תקדים למלחמה בטרור ולא להכלת הטרור. מתוך קונצנזוס זה שואב נתניהו את כוח עמידתו האיתנה מול לחצי ביידן החותר, בלא הצלחה יתרה, לסדוק את הקונצנזוס היוצא דופן במדיניות ראש הממשלה.
ואכן, מתברר כי הקמפיין השלילי, התוקפני והמסית שפצח בו הנשיא נגד נתניהו, לאחר שנכשל בטקטיקת ה'הפרד ומשול' בביקורו של גנץ בארה"ב, פועל כדבק בלחץ גבוה להידוק השורות. אפשר לשמוע את צלילי שתיקתם המגבָּה של המַרים באויבי נתניהו מחד, ושל האגפים הניצים, מאידך. בקרב האחרונים אומרים כי לשם שינוי, נתניהו עומד בלחץ. הלחץ המסיבי ביותר מאז אזהרתו הזכורה לשמצה של ג'ורג' מרשל, מזכיר המדינה האמריקאי ב-48' למשה שרת, שר החוץ, ערב הקמת המדינה: 'אל תקימו מדינה'. בן גוריון הדף את הלחץ והשאר היסטוריה.
ניסיונות הנשיא להלך אימים על ישראל בהפסקת הסיוע הבטחוני, במידה ונתניהו לא ייכנע לתכתיבים האמריקאיים, מתפרשים בעיני הציבור כבגידה של ארה"ב בידידה האסטרטגית בשעתה הקשה. הם גם מעודדים את ישראל לייצר בריתות נוספות, ולשקול מחדש פיתוח וייצור תעשיות ביטחוניות עצמאיות. עם זאת, מבין ביידן כי התניית הסיוע הצבאי לישראל שומטת את הקרקע היציבה היחידה המגנה על האינטרסים של ארה"ב במזה"ת, ועל כן פגיעה בסיוע הבטחוני כמוה כפגיעה בבטחונה של ארה"ב. תסכולו של ביידן מאמת פשוטה זו לא מנע ממנו להודות בראיון כי 'ההגנה על ישראל היא עדיין קריטית' וכי הסיוע לא ייפסק.
עם זאת, נראה כי ביידן איננו ממהר לוותר. את הקלף האחרון שבאמצעותו הוא מתכנן בכל-זאת לסדוק ולפגוע באחדות סביב מדיניות רה"מ, , חשף ברמז על ביקור נוסף שהוא צפוי לערוך בישראל ולנאום בכנסת. הוא סירב להסגיר מי הגורם הישראלי המזמין לאור המתיחות ביחסיו עם רה"מ. הממשל עשוי לפנות לנשיא הרצוג, האַמון על אחדות העם, כדי לקבל הזמנה לביקור מיותר שתכליתו לפלג בין העם ומנהיגיו בסוגיה קיומית.
בביקור המתוכנן ביידן ינאם ע"פ מיטב כללי הדיפלומטיה המדינית, ולא יגיד את השם המפורש 'נתניהו'. הוא יקיים מכירה פומבית של הבטחות סרק לשלום, ומזרח תיכון חדש בגרסא מעודכנת. במסרים עקיפים וסמויים הוא יעניק, כמיטב המסורת האמריקנית, חיבוק דב אמריקני לציבור, וינסה לגייס את דעת הקהל לתמוך בהגברת הסיוע ההומניטרי לחפים מפשע בעזה, ביצירת חזון ליום שאחרי המלחמה, ובסיום המלחמה וכינון השלום. אך ביקור כזה ונאום בכנסת הם התערבות מדינית שישראל איננה יכולה להרשות בימים גורליים אלה ואף בימים כתיקונם.
המצב הרצוי ביותר הוא הקדמת תרופה למניעת הביקור, בערוצים הדיפלומטיים המקובלים. אך אם כללי הפרוטוקול הדיפלומטי אינם יכולים לספק את תרופת המניעה, יש להיערך לביקור גם בזירה התקשורתית וגם בזירה האזרחית:
למרות העמדה הנפשית הידועה של התקשורת ביחס לנתניהו ערב הטבח ואחריו ביתר שאת, עליה לגלות, לשם שינוי, תעצומות נפש ואחריות לאומית, ולתמוך בקונצנזוס הלאומי הנדיר במדיניות ראש הממשלה. על התקשורת להבליט בסיקורים העיתונאיים את המסר כי האינטרסים הפוליטיים של נשיא ארה"ב מתנגשים עם האינטרסים הקיומיים של מדינת ישראל.
ועל-כן, דרישתו לוותר על התמרון ברפיח ולהפסיד במלחמה, היא דרישה בלתי מוסרית בעליל ובלתי לגיטימית, וישראל מאוחדת בדחיית הדרישה על הסף. בד בבד, בזירה האזרחית יש להתחיל לארגן הפגנות מחאה המוניות שיקבלו את פני הנשיא ברחבי ישראל וסביב הכנסת במסר חד משמעי ותקיף: ביידן מסכן את בטחונה של ישראל. ייתכן והשמועות על היערכות אזרחית להפגנות עצומות ממדים נגד ביקורו, יגרמו לנשיא לשקול מחדש את הביקור המתוכנן, שעלול להפוך מבחינתו למקור למבוכה דיפלומטית שבוודאי לא תתרום למצבו האלקטוראלי, הממילא שברירי, ובא לציון גואל.