השבוע אמרה ד"ר אילת לוי שחר, אמה של נעמה לוי החטופה בעזה ומוחזקת בשבי החמאס כבר יותר מחמישה חודשים, שהשנה פורים צריך להיראות אחרת.
"מה שמפחיד אותי מאוד, שבהרבה מובנים זה נכנס לאיזו שגרה, והסרטון והזוועות והידיעה שהילדות שלנו שם לא מפריעה לכולנו לשתות יין ולהתחפש בפורים". לוי שחר הוסיפה: "הכול צריך לעצור עד שכולם חוזרים".
אני לא יכולה לדמיין את התחושות, את הקושי והחרדה שאופפים אמא שבתה חטופה בעזה. הלב שלי יוצא אליה. וכן, לאמירה שלה יש מקום. אנשים קמים בבוקר והולכים לעבודה ויוצאים אחר הצהריים לגינה ובערב יוצאים לסרט. מקיימים שגרה. אפשר להבין את החשש שכולנו נתרגל לכך שיש לנו חטופים בעזה, ונשכח עד כמה צריך לעמול יום ולילה על השבתם לישראל. ואחרי ההסכמה הזאת אני גם מסתייגת. אסור לשכוח את החטופים, אבל אסור גם לבטל את פורים. לא את החגיגות ולא את השמחה.
כשהבנות הקטנות שלי שוברות את הראש על תחפושות (כבר היו רעיונות ובוטלו, נשמח לסטארט-אפים) זה גם מזכיר לי שהחיים ממשיכים, והם צריכים להמשיך. בבוקר שמחת תורה, בממ"ד, בין האזעקות, כשבכלל לא הבנו מה עובר על העוטף ולא דמיינו מה יעבור עלינו בעוד יומיים, דיברנו על הטרור ועל מה שהוא רוצה לעשות. הסברתי לילדים שטרור הוא קודם כול פגיעה מוראלית. שהמחבלים רוצים להוריד לנו את הראש, לשבש לנו את החיים, לגרום לנו להפסיק לחיות ולהיות מפוחדים. אז קודם אנחנו לא ניתן לטרוריסטים את התענוג הזה. הם אומנם הרסו הרבה חלקות טובות בחיים שלנו בחודשים האחרונים, אבל ככל שזה תלוי בנו, אסור לנו לבטל את השמחה ובטח לא את החג שבו חוגגים את ניצחון היהודים על שונאיהם. מבצעי שישית, שביעית ושמינית צריכים להתקיים, וגם מסיבות פורים (על גמד-ענק באמת אפשר לוותר, אבל זה לא קשור למלחמה).
צריך לחגוג, וכדאי שהאירועים ייראו קצת אחרת. אפשר לעשות שווקים והפיכות וריקודים במוסדות החינוך ובבתי הכנסת, ולדאוג שנזכור את ההקשר הרחב של המציאות. ראוי שהחגיגות יביאו בחשבון גם את התלמידים שבני משפחותיהם עדיין משרתים בצה"ל או במילואים, בני משפחות של פצועים, משפחות שכולות וכל מי שהלב שלו עוד לא חזר למקום מכל סיבה שהיא. וכן, אין מה להסתיר את זה, ברור שהחגיגות גם צובטות את הלב של מי שחווה קושי או היעדר של חבר או בן משפחה. ברור שזה לא קל, כי איך קורה שעוד חג והוא עדיין פצוע, או כבר פורים ושוב בלעדיו ואיך אפשר לשמוח. אבל ממש באותה נשימה ברור לגמרי שעל זה לחמו מי שפצועים ומי שאינם עוד איתנו. את זה הם רצו, שעם ישראל כן יחגוג את פורים, כמו את כל החגים, וירים כוס לחיים וימשיך. אז תחגגו. לא בטוח שכולנו נהיה שם איתכם. אולי נעדיף להיות בבית, ואם כך יהיה, תרקדו גם בשבילנו.
השליחות היא מתנה
בכל שנה החג היהלומי הזה שנקרא פורים מאיר באור חדש. נדמה שהשנה אנחנו יכולים להחליק בקלות לנעליהם של יהודי העולם בתקופת שיבת ציון, ולהתחנן על נפשנו. רגע, בואו ניישר קו: מצבנו טוב משלהם. אנחנו בישראל, עצמאים וריבונים. אין איזה משנה למלך האימפריה שגזר להשמיד את כולנו. אבל תודו שיש דמיון לא קטן. גם הפעם הסתבכנו עם מנהיגי איראן שיש להם הרבה כוח ביד והם מתודלקים בגלונים של שנאת ישראל, והאויב שמאיים עלינו פה בשטח לא יותר טוב מעמלק. ובעיקר, גם אנחנו זקוקים לניסים לאורך כל גבולותינו. אז שוב אנחנו מביטים לשמיים ומבקשים שייעשה לנו נס פורים השני (או השלישי, אם סופרים את סיומה של מלחמת המפרץ בדיוק בפורים תשנ"א).
אבל זה לא רק האיום על העם, גם אסתר ניצבת השנה לנגד עיניי יותר מתמיד. אסתר המלכה והדיאלוג שלה עם מרדכי. כולנו זוכרים שהיא הושיעה את עם ישראל, אבל אסתר לא נטלה את השליחות בקלות. מרדכי ציווה עליה לעשות מעשה מסוכן והיא פחדה למות. אבל אז מרדכי שלף את הטיעון הכי לא צפוי בספר. נימוק שדווקא אמור לפטור אותה מלהיכנס לגוב האריות ולהחליט שהיא חלק מהמשחק. מרדכי הסביר לאסתר שאם היא לא תקבל על עצמה את משימת הצלת עם ישראל אז... לא צריך. הוא לא אומר בלעדייך אי אפשר, הוא לא משווק לה אותה כמושיעה הבלעדית, להפך. הוא מסביר לה שהעגלה הגדולה שנקראת עם ישראל תמשיך לנוע גם אם היא עצמה תשתמט מהמשימה. מפתיע, אבל אחרי הדברים הלא לוחצים האלה, אסתר מקבלת עליה את השליחות. אסתר נזכרת לאיזה עם גדול ונצחי היא שייכת, היא מבינה שיש מי שמכוון את הדברים, היא מפנימה שהיא באמת חלק ממשהו גדול ממנה ולא איזו מושיעה שאין בלתה. דווקא אז ורק אז היא מסכימה להסתכן ומתחילה לרקום תוכנית להפלת המן.
כל הנושא של אחריות, של סיכון למען עם ישראל, של יציאה מאזור הנוחות, כל זה צריך להילמד על ידי שדרת המנהיגות הפוליטית והצבאית שלנו, ובכלל אולי זה שיעור לכולנו. אין אדם אחד בעולם שעם ישראל לא יכול בלעדיו. אין. יהודי צריך את השליחות והמשמעות יותר משהעם צריך אותו. ואם מישהו הגיע למלכות, יש לכך סיבה, ויש לפעול מתוך ענווה למען העם. בהתאם לכך, אם משהו משתבש, חייבים להודות בכך ולהסיק מסקנות.
ועוד שתי קטנות על הימים האלה: חשבתי שכבר כתבו הכול על הצורך הדחוף להימנע השנה מנפצים וזיקוקים והרעשות מקפיצות לב ומחרידות אוזניים. חשבתי, אבל בדיוק הערב, כל הערב, פיצוצי פורים לא חדלו לרגע בשכונה שלי. בפורים הזה לא רק שיש פוסט-טראומטיים טריים שחזרו מהמלחמה, אלא גם אנשים מהעוטף שנמצאים בינינו ופיצוצים מזכירים להם את היום שהם רוצים לשכוח (ואולי סתם סבבים מהעבר), ועוד הרבה מאוד אנשים שמתמודדים עם חרדות חדשות. אז להימנע, פשוט להימנע. לשמוח - כן, להחריב לאחרים את השמחה - פחות.
מוסדות חינוך ותנועות נוער וגם קהילות רבות מתארגנות לחלק משלוחי מנות לפצועי צה"ל ולמפונים, למשפחות של מילואימניקים ולמשפחות שכולות. זה נהדר. פורים הוא החג הכי מחבר שיש. חג של ערבות הדדית ושל חיבוק. חשוב שבתוך כל האנשים החדשים שיקבלו אהבה ותשומת לב, לא נשכח את אלה שזכו לכך בשנים הקודמות. שהחדשים לא ידחקו את הוותיקים. גם השנה יחכו לביקור ולמשלוח מנות בבתי החולים לבריאות הנפש ובבתי האבות, וגם במחלקות הרגילות בבתי החולים. גם הם עדיין כאן איתנו, וגם הם זקוקים לביקור ולמילה טובה, אפילו יותר מבשנים רגילות.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***