[דברים שפורסמו לפני שנה. בזמן איומי הסרבנות]
פרשת ויקרא שנקרא השבת עוסקת בקורבנות. קורבנות זו התמסרות (התקרבות) מוחלטת לאידיאל מסוים. "אדם כי יקריב מכן קורבן לה'" (ויקרא א, ב), בבית המקדש אדם היה עובר תהליך של קירבה לקדושה דרך הקרבת הרכוש היקר לו ביותר – בעלי חיים, צומח ודומם.
ישנם סוגים שונים של קורבנות. הורים למשל מקריבים את זמנם, משאביהם ולפעמים אפילו את חייהם – למען ילדיהם; גם אם הילדים לא מתנהגים כפי שההורים רוצים; זו המוכנות למסור את עצמי לחלוטין למען משהו נצחי שיישאר הרבה אחרי שהגוף שלי כבר לא יהיה פה. זו גם הייתה ההקרבה של אסתר, שהייתה בזמנו מוכנה למסור את חייה – בעולם הזה ובעולם הבא – למען עם ישראל.
כאשר אדם מעמיד תנאים להקרבה שלו, למשל מתנה את המסירות שלו למדינה בכך שהיא תתנהל לפי רק מה שהוא חושב לנכון, מתברר שהוא לא באמת הקריב קרבן. הוא עשה דברים למען אינטרסים פרטיים שלו – משכורת, מעמד חברתי, דאגה לסביבתו הקרובה או אפילו למען התקדמות רוחנית אישית. ב"ה שקיים ציבור בעם ישראל שמוכן להקריב מעצמו ללא תנאים מוקדמים. גם כשמגרשים אותו מהבית וגם כשלא מוצא חן בעיניו מה שקורה במדינה. הם לא זוכים לכותרות ולא לתנאי פנסיה מפליגים, הם מקריבים מה שצריך כי הם מאמינים במשהו שגדול יותר מעולמם הפרטי.
אל חשש, לא אלמן ישראל. בטווח הקצר – למרות הכותרות המתלהמות, המציאות הישראלית מכריחה את כולם להקריב, ולו ולמען האינטרסים של עצמם; ביום פקודה המאוד-קרוב תראו 99 אחוזי התייצבות (כאן טעיתי: הגיעו 150 אחוזי התנדבות..). לטווח הארוך – קמים דורות חדשים שממלאים את השורות ומוכנים להקריב ללא תנאים וללא איומים; ובעזרתם ובעזרת ה' ננצח.