היום, ח' באדר, ימלאו 55 שנה לפטירתו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל.
מותר בימים אלו להתגעגע לראש ממשלה מסוגו של לוי אשכול, ביצועיסט מהמעלה הראשונה שהפך את חוש ההומור הטבעי לכלי להישגים פוליטיים ומדיניים. כמו שהוא העיד על עצמו: "אני מתפשר ומתפשר עד שאני משיג את מה שאני רוצה מראש".
הביוגרפיה של אשכול מוכרת: ראש הממשלה השלישי של ישראל מאז החליף את בן-גוריון בשנת 1963 ועד יום מותו (הוא ראש הממשלה היחיד בתולדות המדינה שנפטר תוך כדי כהונתו, חוץ מיצחק רבין שנרצח), מאדריכלי ההתיישבות בארץ, מראשי תנועת העבודה והתנועה הציונית, שר האוצר לפני היותו ראש הממשלה. אשכול, "יונה" בהשקפתו המדינית, ייזכר יותר מכל כמי שבתקופת כהונתו החזירה ישראל לשליטתה את חבלי יהודה שומרון חבל עזה, סיני והגולן.
ההומור, כאמור, היה מכלי העבודה הפוליטיים שלו. ערב מלחמת ששת הימים, אחרי שצירף לממשלה את משה דיין שהיה אחד מיריביו הפוליטיים הקשים, נשאל על ידי אחד השרים למה עשה זאת. "אני מעדיף שדיין יהיה בתוך האוהל ויטיל את מימיו החוצה", השיב אשכול (הוא השתמש כמובן במילה אחרת, עממית, למעשה של דיין), "מאשר שיעמוד בחוץ ויעשה את זה פנימה". לבנימין נתניהו חסרה פעמים רבות החוכמה העממית הזאת של לוי אשכול. אם היה ניחן בה, היה יוצא מגדרו כדי שבני גנץ ואייזנקוט יישארו בממשלתו.
יהודה אבנר ז"ל, שהיה יועץ אישי קרוב של ארבעה ראשי ממשלה - לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין ומנחם בגין – חושף בספרו עב הכרס 'אדוני ראש הממשלה – מאחורי הקלעים של הנהגת ישראל' חוויות ואנקדוטות מתקופת שירותו הציבורי. באחד מהם הוא מספר איך הסביר לו אשכול בקצרה את מהותם של אזרחי ישראל: "מיין טייערער יונגער מאן (יקירי, איש צעיר), אתה לא מבין שהמחלוקת זורמת לנו בוורידים? עם קשה עורף אנחנו. מה שמחזיק אותנו יחד אלו הצעקות שאנחנו צועקים אחד על השני. הווכחנות היא הלאומיות שלנו" (עמ' 118).
ליישב עולים בכפרים נטושים
המלחמה בעזה החזירה לכותרות את המושג 'מחנות הפליטים', ובכלל את המושג 'פליטים'. לא במקרה האשים השבוע אירגון הפתח' בראשות אבו מאזן את החמאס על כך ש"החליט לצאת להרפתקה של 7 באוקטובר, שהוביל לקטסטרופה זוועתית ואכזרית יותר מהקטסטרופה של 1948". בהודעת הפתח' נאמר גם כי "למי שגרם לכיבוש מחדש של עזה על ידי ישראל, ולנכבה שהפלשתינים חווים, במיוחד בעזה, אין זכות להכתיב את סדר העדיפויות הלאומי".
בהקשר הזה, אני מבקש להביא כאן סיפור פחות ידוע מהביוגרפיה של אשכול, המוזכר גם בספר הביוגרפי "אשכול" שכתב הביוגרף יוסי גולדשטיין. מדובר במהלך שיזם אשכול השבוע לפני 75 שנה, בדיוק 20 שנה לפני מותו: ליישב מאות משפחות של עולים חדשים, שנהרו בהמוניהם מכל גלויות העולם, בכפרים הערביים שננטשו במלחמת השיחרור. (המלחמה עדיין לא הסתיימה. שעה שאשכול קידם את המהלך שיסופר מיד היו כוחות צה"ל דוהרים לעבר משטרת אום-רשרש, לקבוע "עובדה" של ריבונות ישראלית על גדת ים-סוף, באילת, אף זאת החודש לפני 75 שנה).
בג' באדר תש"ט, 4 במרס 1949, הוביל אשכול, בתפקידו כמנהל "המחלקה להתיישבות" בסוכנות היהודית, החלטה על יישוב 1665 משפחות עולים ב-20 יישובים ערביים נטושים, אלו שהפלשתינים כיום דורשים לממש בהם את "זכות השיבה" ללא פשרות. המטרה היתה כפולה: למצוא פתרון נאות למשפחות העולים כולל תעסוקה, ולחסל בחיתוליה תוך כדי כך את הדרישה ל"זכות השיבה". (3 חודשים לפני-כן, ב-ט' בכסלו תש"ט, 11 בדצמבר 1948, קיבלה עצרת האומות המאוחדות את החלטה 194 בה נקבע כי "הפליטים החפצים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם - יש להתיר להם לעשות זאת בתאריך הפרקטי הקרוב ביותר, ויש לשלם פיצויים בעבור רכושם של אלה הבוחרים שלא לשוב ובעבור אבדן או נזק לרכוש...").
20 הכפרים שיושבו בידי עולים היו עין-כרם (כיום שכונה ירושלמית ללא עוררין), מלחה (אף היא שכונה ירושלמית), איקרית בגליל (מושב גורן כיום), תרשיחא (כיום חלק ממעלות), קולוניה (כיום היישוב מוצא ממערב לירושלים), לוד, רמלה, בסה (הלוא היא בצת בגליל המערבי), סופסף (כיום הכפר ספסופה בגליל), תרביחה (בגליל, כיום מושב שומרה בגבול לבנון), סוחמתה (כיום מושב חוסן באיזור מעלות) דיר אל-קאסי (כיום מושב אלקוש בגליל העליון), מג'דל (היא אשקלון של היום), אינזים, עקיר (עקרון של היום), קוביבה (כפר הנגיד ליד רחובות), יבנה, מסמיה (כיום צומת ראם), וזרנוגה (כיום שכונה בתוך רחובות, ליד קבוצת שילר).
גולדשטיין חושף בספרו (עמ' 293) את שיטות העבודה של אשכול: "פתרון דומה לשיכונם של העולים, ולמציאת מקורות פרנסה, היה בהפנייתם ליישובים פלשתיניים נטושים. אשכול חשב שבנוסף לקורת הגג שתימצא להם שם, הם יוכלו גם לנצל את אמצעי הייצור שהשאירו אחריהם הפליטים. באחד מסיוריו התכופים ברחבי הארץ, כנראה בראשית נובמבר 1948, הוא הגיע עם פמליה מאנשי 'המחלקה להתיישבות' ובראשה רענן וייץ, לאיזור גזר. לימים סיפר כיצד הם עברו 'ליד הכפר ביריה, כפר קטן בראש גבעת סלעים, החולש על הכביש בואכה לטרון ומוקף שדות רחבים. הכפר שונה מכל אלו שראינו בדרום: בתיו בתי אבן, ורשמם – יציבות. הבריק רעיון במוחי. עצרתי את המכונית. 'הבה נבקר בכפר הזה, יש לי רעיון העשוי לעזור לנו מן המצוקה', אמרתי לרענן. עדיין לא ידעתי את הפרטים, אבל האמנתי בחוש, שהשממה והעזובה נושאות בחובן פתרונות לקיבוץ הגלויות. חשתי שבמרחביה נמצא תושיה להנחיית זרם העליה הגועש, ולהבאת ידיים עובדות אל השדות המשוועים בעת ובעונה אחת. קיוויתי שבהעדר ברירה יימצא השביל המעשי להוצאת אלפי משפחות עולים מן המחנות הגדולים שהותאמו לקליטתם'".
פליטים לנצח – המעשה המוסרי ביותר
ומוסיף גולדשטיין ומספר: "אשכול, בהיותו איש מוסרי בערכיו ובתפיסתו האנושית, היה מודע לעוקץ שברעיון. הוא הבין שנטישת מאות אלפי פלשתינים את בתיהם וכפריהם היתה צעד זמני, שלאחריו הם עוד יבקשו לשוב אליהם בחזרה. המעשה שביקש לעשות – נישולם מאדמתם ומבתיהם, שבהם חיו אבותיהם מאות בשנים – היה על פניו פגום מיסודו מבחינה מוסרית, אך הוא הצדיק את גישתו במספר טעמים. מבחינת הפלשתינים, ומדינות ערב בנות בריתם, הרי הם ביקשו להרוס מן היסוד את היישוב היהודי בארץ-ישראל בפותחם במלחמה כוללת. לפיכך, מן הנקודה הזאת לפחות, הבעיה המוסרית איננה קיימת. אשכול, כמו בן-גוריון, שרת ואחרים בצמרת המדינה, ראה בכך את תרגומו של המושג 'הבא להורגך השכם להורגו'. זאת למרות שהיה ברור כי מאות אלפי הפלשתינים הכפריים גורשו בחלקם על ידי הצבא, או נטשו בבהלה את כפריהם לאחר שמנהיגיהם, ברוב איוולתם, הבטיחו להחזירם לאחר גירוש 'האוייב הציוני'..."
ומוסיף גולדשטיין וכותב בהמשך: "...נמצא, אם כך, שאשכול הצדיק בנימוקים שונים לא רק את עובדת יישובם של רבעים עירוניים ומאות כפרים פלשתיניים נטושים, אלא גם את מניעת חזרתם של הפליטים לאדמותיהם ולבתיהם, והפיכת פליטותם לעובדה של קבע. יתרה מזאת, אם עד דצמבר 1948 היתה מדיניות ממשלת ישראל באותם נושאים סבילה, הרי שמאז קבלתה של החלטת האו"ם 194, בנושא שיבת הפליטים לאדמותיהם, הופעלה מדינות פעילה. ביוני 1949 כבר התבטא אשכול, בפני חברי הנהלת הסוכנות, כי 'עלינו ליצור תנאים כאלה שאפשר יהיה להסביר לכולם, כי החזרת ערבים לארץ אינה מעשית'".
כך, "בלי בג"ץ ובלי בצלם", נמצא פתרון הן לעולים החדשים שנדרש עבורם פתרון של התיישבות, והן לחשש שהפליטים הערבים יחזרו, בראיה מרחיקת ראות עד ימינו.