אנשי משטרת שדרות לא בדיוק ידעו איך להתמודד עם הבקשה החריגה של אנשי מטה 'חוזרים הביתה'. איש הקשר של המטה פנה בבקשה שגרתית לכאורה לתיאום של קיום אירוע באזור: קריאת מגילה בט"ו באדר, שושן פורים, בבית הכנסת העתיק בעזה.
השוטר האחראי התבלבל קמעה, ואז אמר שצריך לקבל את האישור מהצבא. אחר כך חזר אליהם בתשובה שהמקום מוכרז שטח צבאי סגור עד 23.5 – הפלא ופלא: בדיוק יום אחרי שושן פורים. חילופי הדברים בין אנשי המטה ובין המשטרה וגורמי הביטחון עדיין נמשכים, אבל העלאת הדרישה על השולחן מעניינת לכשעצמה.
קשה לתארך בדיוק כמה מאות שנים חלפו מאז נקראה המגילה בבית הכנסת היהודי העתיק של עזה. המקום, שהתגלה בחפירות בריטיות ב-1965 והמשיך להיחשף מאוחר יותר על ידי ארכיאולוגים ישראלים, לימד על מרכז יהודי גדול ועשיר בלב העיר שהייתה אז מיושבת בקהילה מבוססת וגדולה. מבית הכנסת המפואר, בעל חמשת המפלסים (!), נותרה בעיקר רצפת פסיפס ועליה ציור של דוד המלך מנגן בנבל לבעלי חיים. מחקרים תורניים וארכאולוגיים העלו עוד כי עזה של ימינו יושבת ככל הנראה על שטח העיר ההיסטורית שהייתה מוקפת חומה בימות יהושע בן נון, ועל כן יש לחגוג בה ובסמוך ונראה אליה את חג הפורים לכל הפחות גם ביום ט"ו – שושן פורים.
חזרתה של שליטה יהודית לרצועת עזה בפורים תשפ"ד, בנסיבות הנוראות שדחפו את מדינת ישראל לצעד החשוב הזה, הולידה תקווה ודרישה חדשה: להשיב עטרה ליושנה בבית הכנסת העתיק, ולהחזיר עיר יהודית חשובה נוספת אל מעגל מצוות היום של ערי ישראל המוקפות. בית הכנסת ממוקם באזור שכונת רימאל, סמוך לנמל עזה. ארגון 'חוזרים הביתה', הפועל להשבת ההתיישבות היהודית בחבל עזה, פנה כאמור אל גורמי הביטחון באופן מסודר כדי לאפשר כניסה אזרחית בשושן פורים לצורך קריאת מגילה בבית הכנסת העתיק בעזה.
"בית הכנסת העתיק בעזה נמצא באזור שנכבש על ידי צה"ל כבר בתחילת המלחמה", מציינים בארגון, ומוסיפים כי בקרב המבקשים להשתתף בקריאת המגילה נמצאים גם לוחמי מילואים שחלקם שירתו בעזה. המארגנים סבורים שכוחות הביטחון יתחשבו במסורת היהודית ויאשרו את האירוע. היוזמה מגובה גם בתשובה של הרב שמואל אליהו, שאישר כי הלכתית ניתן לקרוא את המגילה במקום זה ברוב עם לכתחילה בשושן פורים. תהא אשר תהא החלטתם הסופית של גורמי הביטחון בעניין, אין ספק כי הכאת המן בשנה זו בבית הכנסת העתיק של עזה תהדהד הרבה יותר מקול שאונם של הרעשנים.
יציאת קפלן
כשהחלו לעלות בעזה ענני המלחמה החדשה, היו עוד מי שהאמינו שהמלחמה ששיסעה את העם עד לפני שמחת תורה מאחורינו. היו כאלה שחשבו שהתפיסות הציבוריות ישתנו או לכל הפחות סדרי העדיפויות יתמקמו בצורה שמותאמת למצב. אבל הגופים שעמדו מאחורי המאבק ברפורמה המשפטית לא התרגשו יתר על המידה, לא מאחוות המילואימניקים ולא מסבלם של אזרחי ישראל במעגלים הקרובים והרחוקים יותר. מבחינתם המטרה הייתה הווה ותהיה הפלת הממשלה, וכל האמצעים כשרים.
לפני כחצי שנה תיארנו כאן את המתרחש בגילדות המקצועיות השונות, אלו שנלקחו בשבי אנשי קפלן והעובדים החברים בהן הושתקו או אוימו מקצועית אם לא יהינו ליישר קו עם ראשי האיגודים המקצועיים – ההסתדרות הרפואית, האקדמיה ועוד. אחד הענפים המקצועיים בסצנה הזאת היה העובדים הסוציאליים, שחסו תחת איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים של ההסתדרות הכללית. דינמיקת הפוליטיזציה וההשתקה שלטה גם שם ביד רמה, ועליה ניצחה יושבת ראש האיגוד, ענבל חרמוני. היא הייתה קול מוביל בהפגנות המחאה, וממשיכה עד היום לא לחסוך מהציבור את עמדותיה, בטענה שהאיגוד המקצועי שלה הוא כוח שאמור לחולל שינויים חשובים כמו אלה שהיא מנסה לקדם, ולא רק לדאוג לזכויות העובדים ומקצועיותם. אגב, את אחד מנאומיה אלה נשאה בוובינר מטעם ארגון שתיל של הקרן החדשה לישראל, ארגון שמבקש לרתום את האיגודים המקצועיים בישראל למאבק בממשלה. ההצצה הזאת חושפת טפח חשוב ברשת הקשרים שמאחורי ארגוני המחאה. מדרגה אחת מעל חרמוני בהיררכיה הארגונית, הוביל גם יושב ראש ההסתדרות, ארנון בר דוד, את המחאה הפוליטית נגד הרפורמה, כולל שביתות. גם בימים אלו ממש, בעיצומה של המלחמה, הוא ממשיך לאיים בכלי הזה ולדרוש בחירות וחילופי ממשל.
בתקופה של המחאה נגד הרפורמה החלו לצוץ ניצני המרד בתוך האיגוד. עובדים סוציאליים רבים דווקא תמכו ברפורמה, ואחרים פשוט לא חשבו שראוי לערב נושא פוליטי בתוך איגוד שאמור רק לייצג אותם בפן המקצועי, וחלף זאת מבטא בשמם עמדות שנויות במחלוקת ואף סוחף אותם להפגנות. הייתה הסכמה כי שיוך פוליטי של המקצוע פוגע באוכלוסיית מקבלי השירות. העובדים המתוסכלים החלו לרקום מהלך של ארגון מקצועי חלופי לעובדים הסוציאליים. "הייתה התלבטות האם להישאר באיגוד הקיים ולהשפיע מבפנים, אולי לנסות להחליף את יושבת ראש האיגוד הנוכחית, או להקים ארגון חדש", מספרת העובדת הסוציאלית מרים רייס, "אבל ראינו ששום דבר לא משפיע". כך החלה קבוצת עובדים להתארגן להקמת ארגון חלופי, מהלך שהיה אמור לצאת לדרך מיד אחרי שמחת תורה. המלחמה שפרצה עצרה את הכול, מתוך מחשבה שאולי כעת איגוד העובדים הסוציאליים יתאפס פוליטית והמהלך יתייתר. אבל כאמור, לא כך קרה. "בתוך שבועיים קלטנו שהכול ממשיך כרגיל, המחאה והמהלכים מתחת לפני השטח", מתארת רייס. לפני כחודש הותנע המהלך שוב, והשבוע יצא לאור הארגון החדש: ארגון העו"ס הלאומי, כחלק מההסתדרות הלאומית.
רייס, ממייסדי האיגוד החדש, מספרת על היענות של כ-500 עובדים שחתמו על הצטרפות לאיגוד החדש כבר ביומיים הראשונים, וצופה כי בהדרגה המספר יגיע לאלפי חברים. "אנחנו מרגישים התלהבות אדירה, זה משהו שנולד מצעקה של השטח. אנחנו לא אנשים פוליטיים אלא אידיאליסטים. עובדה, אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות יושב ראש, זו לא השאיפה שלנו", היא מחייכת.
הארגון החדש הצליח כנראה להוציא סוף סוף את האיגוד ההסתדרותי הוותיק משאננותו, ורייס מתארת אינדיקציות של לחץ מכיוון איגוד העו"ס וניסיונות גישוש לצורכי הידברות. "הם לא האמינו שנגיע כל כך רחוק. בעבר ניסינו ליזום מפגשים עם יושבת הראש חרמוני, אבל היא הייתה אטומה לגמרי, פשוט לא הקשיבה. מבחינתה, העבודה שלה זה התנגדות לממשלה. זה גם תקע אותנו מקצועית, פגע ביצירת שיתופי פעולה הכרחיים מול משרדי ממשלה למען שיפור תנאי העבודה, משא ומתן על השכר וקידום יוזמות שונות".
רייס מדברת על ארגון חדש שיעסוק רק בקידום האינטרסים המקצועיים של העובדים ובחיזוק מערכת הרווחה למען הציבור, וגם יותאם תרבותית למגוון הקהלים בקרב העובדים הסוציאליים. "מדובר בארגון מאחד, שנותן מקום למגוון הדעות, מחפש הסכמה רחבה, מתמקד בקידום הפרופסיה וזכויות העובדים. ארגון שיודע לעבוד בשיתוף פעולה עם כל הגורמים, בלי חרמות על רקע פוליטי". השבוע גם הגיעו נציגי הארגון החדש לכנסת, הגישו נייר עמדה לוועדת העבודה והרווחה, קיבלו את ברכת שר הרווחה ויצאו לדרך מקצועית חדשה, שיכולה להוות מודל גם למי שעדיין כבושים תחת עול האיגודים הפוליטיים בענפי המשק האחרים.
ד"ר רונן ומיסטר בר
לפני כשבועיים ישב ראש השב"כ רונן בר בישיבה עם ראש הממשלה והדרג המדיני והגיש את המלצותיו בנוגע לרמדאן. ההמלצות הדיפו כולן ריח של נועם, הרגעת הרוחות ובעיקר – שקט. כמה שיותר שקט. מכוח המלצותיו הוחלט שלא להטיל מגבלות משמעותיות על עליית ערבים להר הבית במהלך רמדאן. באותה ישיבה הוסיף בר המלצות מרחיקות לכת באותה רוח פיוס, והביע את התנגדותו לקיצוץ כספי שמתוכנן בתקציב לתוכנית החומש לחברה הערבית. בר הסביר לשרים שקיצוץ שכזה יהיה יגרום בציבור הערבי לתחושות אנטי-ממסדיות, שעלולות להיתרגם בפועל להתרסה אלימה נגד המדינה, במיוחד בסמיכות לרמדאן. על כן, לדבריו, צריך להימנע מכך בתקופה כה רגישה.
ההתבטאויות הללו הן רק דוגמה להלך הרוח הכללי של ראש הארגון הביטחוני, שבכל הנוגע למגזר הערבי מוביל מדיניות של חלב ודבש. אבל אז הסתובב בכיסאו לכיוון השני, אל ראש המחלקה היהודית שתחת אחריותו. ד"ר רונן הפך למר בר, ותווי פניו התקשחו והצטמצמו. דפוס הפעולה שאושר היה שגרתי: לתסמינים של יהודה ושומרון, מתיישבים, הפגנות וערבים יש רק תרופה אחת – איומים, ענישה והרתעה מקסימלית.
השבוע היה זה הרב יוסף אליצור, ראש ישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר, שזומן לשיחה במשרדי ימ"ר ש"י. שם הוא גילה מולו לא נציגי חוק ששוטחים לפניו האשמות קונקרטיות, אלא רכזי שב"כ שניהלו איתו שיחת איומים. לטענתם, תלמידי הישיבה שבראשה הוא עומד משתתפים בהפגנות ובמחאות בשומרון, שנערכות בתגובה לפיגועים דבר יום ביומו. רכזי השב"כ דרשו מהרב שיתוף פעולה איתם כדי למגר את המחאות. אבל הדרישה הקג"ביסטית הזאת לא הייתה הסוף. "מנע מתלמידיך להשתתף במחאות בשומרון, אם לא - נפעל נגד הישיבה", איימו, "אתה לא רוצה שמג"ב יתפסו שוב את בית המדרש של הישיבה".
האיום הזה אינו ריק מתוכן. לפני עשר שנים אכן נכבשה הישיבה ביצהר בהוראת שר הביטחון דאז בוגי יעלון. פלוגת מג"ב השתלטה אז על מתחם ישיבת עוד יוסף חי ביצהר למשך כשנה, תוך פגיעה וזלזול בספרי הקודש במקום והצבת מתקני כושר בבית המדרש של הישיבה. התפיסה, אגב, הסתיימה בפיצוי נזיקי של מאות אלפי שקלים לישיבה.
גם בזמנו הביקורת הציבורית על הצעד הדרקוני וחסר התקדים הייתה רחבה. אבל פלא הוא כיצד גם כעת רואה לנכון ראש השב"כ, מי שממשיך בתפקידו על אף שהודה באחריות כוללת למחדל הטבח הנורא, לנהל את המדיניות הדו־סטרית הזאת, שבה כלולים גם מעצרים וצווים מינהליים למתיישבים. קרוב לוודאי שלו המדיניות הייתה הפוכה ושפויה יותר, כאשר מג"ב היה כובש מסגדים ושב"כ היה מרתיע אימאמים מעודדי טרור (מי אמר אימאם שיורה בשבת בבוקר אל ילדי חברון?), השיחות עם ראשי ישיבות ואנשי חינוך בהתיישבות היו מתייתרות מאליהן.
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***