מאז פרצה המלחמה העם היושב בציון שרוי במועקה גדולה. הלב דואב והמחשבות מתרוצצות, רבים מחפשים פשר למאורע המטלטל שאי אפשר להישאר אדישים אליו.
אנחנו שבורים כמו שרק יהודים יודעים להישבר, ואנחנו חזקים ומלוכדים כמו שרק יהודים יודעים להיות חזקים. חלק מהחוסן הוא האומץ לבקר את עצמנו ולחשב את דרכנו, מבחינה מדינית ורוחנית.
חכמינו רואי המעמקים לימדונו ברוח קודשם שדווקא מצבים כאוטיים כאלה מבשרים על תשועה גדולה שעומדת מאחוריהם. בגמרא בסנהדרין (צח, א) יש שלוש מימרות בשם רבי יוחנן: "אם ראית דור שמתמעט והולך - חכה לו, שנאמר 'ואת עם עני תושיע' וגו'", "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר - חכה לו, שנאמר 'כי יבוא כנהר צר רוח ה' נססה בו', וסמיך ליה 'ובא לציון גואל'", ו"אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב. בדור שכולו זכאי - דכתיב 'ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ', בדור שכולו חייב - דכתיב 'וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע', וכתיב 'למעני אעשה'".
הביטוי "חכה לו" של רבי יוחנן רומז למשיח, שאף על פי שיתמהמה נחכה לו. חכה היא כלי דיג, הדייג זקוק לסבלנות ולאורך רוח, וגם ההוראה "חכה לו" מדברת על התכונה הנפשית שצריכה להתעצם ברגעי משבר - סבלנות. מהסמיכות בין פסוקי הצרה לגאולה לומד רבי יוחנן שהתמעטות וצרות רבות הם סימן לגאולה גם בדור שכולו חייב.
דורנו מלא נקודות זכות ואור המורים שעלינו להתעודד באורך רוח לקראת הבאות, כמעוברת שציריה הם ציפייה גדולה לנולד שבדרך. השאלה מה עומד להיוולד היא שאלת השאלות, אם נדע למה עלינו לצפות אולי נוכל להחיש עזרה ולמעט בייסורי הלידה.
למלחמה הזאת יש סאבטקסט. הדיבורים על מחדל ועל קונספציה מסיחים את הדעת מההתרחשות האמיתית - המאבק על ירושלים. שתי תנועות הופכיות מתרחשות בקרב האומה: מחד עוצמה גדולה, התגייסות ומסירות נפש, ומצד שני תחושה מוצדקת שמשהו תקוע מבחינה לאומית, אולי מחוסר בהירות באשר למטרת העל.
האויב מדבר בגלוי על כוונותיו, אנחנו לא כל כך. הוא ברשעותו קרא לטבח הנורא "מבול אל־אקצא", הוא חדור מטרה דתית ובעיניו הזוועות שביצע הן התעלות משיחית. כדי להכריע במלחמה לא מספיק לחשוף את הנוראות של הרוע, אלא גם ובעיקר לבנות את אור הטוב שקיים בנו. כדי להכריע את "מבול אל־אקצא" עלינו לבנות ולהגביה בתוכנו את חומות ירושלים.
לפני שפרצה המלחמה הזאת הייתה בתוך החברה הישראלית מלחמת זהות, יהדות מול דמוקרטיה, זהות יהודית מול אזרחות, זכויות הכלל מול שלטון הפרט, המסורת מול בית המשפט. האכזריות והמיתות המשונות שעשו המחבלים לכל אשר בשם ישראל יכונה טלטלו את הנפש, הובילו בשלב ראשון לתחושת השפלה ולאחר מכן לכעס ולבקשת נקם, ולבסוף לבירור פנימי על מה ולמה.
סם אחשוורוש
ישנה הקבלה מסוימת בין מצבנו עתה לתקופת בית שני ולנס פורים. ראשית הבניין הייתה בעליית עזרא, כשרוב העולים לא היו שומרי מצוות בעוד הצדיקים נשארו מאחור, בגלות. הראשונים היו חדורים באהבת הארץ אך גילו חולשה ביחס לתורה, השניים היו תורניים אך לא מספיק בזיקה לארץ ובהקשבה לצו האלוקי לבנותה.
הבנייה החלה אך הופסקה כמוזכר בנביא בעקבות לחץ בין־לאומי שכלל גויים שהתנכלו והציקו בארץ, וכאלה שהיו מקורבים למלכות אחשוורוש וראו בבניין המקדש פגיעה באינטרסים של הפרסים. גם מבית הייתה חולשה, שכן העוצמה לבנות ולהתמודד עם לחצים חיצוניים נובעת מהעוצמה הרוחנית, וזו נעדרה מליבם של העולים שזהותם היהודית נחלשה, הם נשאו נשים נוכריות, שעבדו את אחיהם וחיללו שבתות, הם גילו בורות בתורה ואף לא ידעו הלכות בסיסיות ומועדים.
גם בגלות החלה התבוללות רוחנית. ידועים דברי חז"ל על המשתה הראשון שנערך לכבוד הפסקת בניית המקדש, משתה ייאוש מהגאולה שהשתתפו בו אלפי יהודים, שלא נמנעו משכרות וזנות עם גויות ואף הריעו לאחשוורוש שהוציא את כלי המקדש ולבש בגדי כהונה. מן הסתם הם סברו שההתדמות לגויים תעניק שקט ותניע מחדש את הבנייה בירושלים. הם לא זיהו שהם תחת מתקפה. המסיבה שהגיעה לאובדן חושים מוחלט הייתה מכוונת כולה כלפי היהודים, מתקפה סמויה לטשטוש הזהות, שיביא לייאוש מירושלים ולתקווה מדומה להשתלבות בתרבות העולם הגדול.
נראה כי מה שהוביל את היהודים אז לתוך מלכודת האש של המשתה היה כאב פנימי נורא, כאב של בקשת שמחה ומשמעות לחיים בלי המקדש שנראה מתרחק והולך מהעין הריאלית, הכניסה למסיבה של אחשוורוש הייתה בקשת תחליף, המצוקה הייתה גדולה כל כך עד שגם סם רע כמו המשתה נתפס כמשיב חיים. המן, שהיה אדריכל המשתה, שמח עד מאוד ויצא לתכנן את השלב השני אחרי ההשמדה הרוחנית - ההשמדה הפיזית.
במדרש רבה מופיע כביכול זעם אלוקי על ההשתתפות במשתה, זה שמביא את גזירת המן על ישראל, אך למעשה כיוונו חז"ל ללמד על הקשר בין ההיחלשות הרוחנית שלנו להתעצמות האויב. המסר הנצחי של חז"ל הוא שהתעצמות האויב היא תוצאה ישירה של ההיחלשות הרוחנית שלנו, אך עוד מסר עמוק יש כאן שההתעצמות של האויב, שאותה מאפשרת ההנהגה האלוקית, איננה נקמה אלא כוח מדרבן להעמקה והתעצמות רוחנית מחודשת של האומה.
השנאה העולמית האדירה שהופיעה כלפי "עם מרדכי" אחרי משתה האהבה הגדולה שהרעיפו עלינו אומות העולם גרמה לשבר נוראי בקרבנו. שוב אנחנו נרדפים. כך היה אומנם בשלב הראשון, אבל מהר מאוד הגיעה התפכחות והתלכדות, "נקהלו היהודים ועמוד על נפשם". הלחץ החיצוני כמו גם הלחץ הפנימי הנשמתי הולידו בירור מהותי, והמקדש הרוחני אשר התגלה מחדש הוליד תעצומות נפש אדירות. זה היה המהפך האמיתי במגילה, הופסקה השליטה התרבותית הנוכרית על ישראל, שושנת יעקב שוב החלה לפרוח.
מרדכי ואסתר גילו לישראל ולעולם כי אין תחליף למקדש, וכאשר הוא לא מופיע שולט הרשע העמלקי של המן.
לא נותנים אקמול ליולדת
אנחנו אחרי מאה שנות ציונות חילונית, מפעל עצום שבנה בדרך נס מדינה עוצמתית ומפוארת. הרעיון הציוני דיבר על הקמת מקלט בטוח, ובאמת מתוך הרעיון הזה נבנתה מדינה עוצמתית ומשוכללת. אולם בשנים האחרונות, עם ההצלחה והשפע הרב, נקלע הרעיון הציוני לקשיים וספקות. שאלת הזהות שצפה, מטרתה להוביל לחשיבת עומק - למקדש.
כל יהודי התפלל בדבקות על חזרת השכינה לציון, העלה את ירושלים על ראש שמחתו ושר בליל הסדר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", זו שבית המקדש עומד במרכזה, של הסנהדרין והנביאים, של מעוף רוחני לאנושות כולה. הציונות החילונית נבנתה על הבסיס של השאיפה הקיומית, לבוא הנה כדי לא למות בפוגרום שם. היא חששה מהפנים הדתיות הגלותיות, לא הכירה מעוף הנבואה.
היהדות היא דבקות אלוקית נצחית שיש בה חפץ מוסרי עמוק להיטיב ולהאיר, ולהוציא לפועל את ברכת אברהם. למרות ההתעצמות החומרית חש הציבור בישראל שמשהו חסר. האווירה הציבורית והתרבותית משדרת אי שקט נפשי, התעוקה לא תיפתר במזון השטחי של תרבות המערב. הלחץ מזכיר את תעוקת הלידה, המבשרת שיש כוח פנימי שדוחף לצאת לאור. לקיחת אקמול במצב זה לא תועיל, או לדחוף את ראש העובר שבצבץ חזרה פנימה.
אחרי שנבנו התשתיות החומריות, צריכה להופיע נשמה. כל ההתגדלות הזאת היא בגלל העובר הרוחני שדוחף ללא הרף.
התת־מודע של כל התהליך הציוני הוא הקודש העליון של החזון העמוק לתיקון עולם, בלי לוותר על הגוף ועל החומר אלא להפריח אותו אל על במישור הפרטי והלאומי. זה החזון הגדול של "ובא לציון גואל", ואת זה מחפשים גם אותם "שבי פשע", הרואים כרגע את יהדותם באופן שטחי ודל. הבריחה מהכאב לא תעזור, רק השיבה למקור הנשמתי תחיש רפואה.