בשנת 1996 למדתי בישיבת ההסדר בעתניאל. היו אלו שנים קשות, בעיצומם של "פיגועי אוסלו".
למרות הנסיעות לעבודה בכבישים עטויי אפודי מגן וקסדות, ולמרות תחושות החשש שלוו את הדלקת הרדיו במוצאי שבת וחג – ככל ישראל היושב בציון, עשינו מאמץ לקיים שגרת חיים נורמטיביים.
ליל פורים בעולם הישיבות הינו שם דבר, לילה של דיבוק חברים, ריקודים ושמחה רוויי אלכוהול ודיבורים של אמת. לילה של שמחה ברוח דברי "נכנס יין יצא סוד" ולא חלילה שכרות שמביאה את המשתתפים לכדי פגיעה בזולת או בעצמם.
באותה שנה, בעודנו מתכנסים, נשמע הדבר אודות הפיגוע הנוראי במרכז דיזינגוף בתל אביב. בני נוער רבים נרצחו ונפצעו על לא עוול בכפם. על אף ריבוי הפיגועים שחווינו ביהודה שומרון וחבל עזה באותם ימים, הפיגוע הזה בלט בנוראיותו. היות כל הנפגעים כה צעירים עוררו בכולנו כאב ותדהמה. בית המדרש היה כמרקחה. מעבר לאבל שחשנו, שאלנו את עצמנו הראוי הוא לקיים את ליל השמחה שכה השתוקקנו אליו? הייתכן לרקוד עת נערים שתכננו אף הם לשמוח הלילה מוטלים לפני משפחותיהם?
לא אשכח כיצד נכנס לבית המדרש מו"ר ראש הישיבה הרב בני קלמנזון, כולו אחוז התרגשות. בזיכרוני עיניו מעידות על הצער העצום שהוא אוצר בגופו. שנה לפני כן איבד הרב את שותפו לדרך הקמת הישיבה הרב עמי עולמי בפיגוע בדרכים. מאז הקדיש זמן רב לחקר השואה ולהדרכת מסעות למזרח אירופה ללמוד על החיים היהודיים ועל השריפה אשר שרף ה'.
הרב בני אחז בידו את הספר "אש קודש" ספר דרשותיו של הרב קלונימוס קלמן שפירא אשר נשא בתוככי גטו וורשה בשנים 1940 עד 1942. אהבתו של הרב בני, דור שני לשואה, לאדמו"ר מפיאסצנה קדמה למסירותו לחקר השואה. הספר הזה במובן מסוים ביטא את ראש הישיבה שלי – תורה חסידית בוערת, להבה של תקווה בתוך החושך שחנק את נשמות ישראל.
אינני זוכר שהרב הסביר. שמא נגשו אליו תלמידים לשאול לדרכנו בליל אסון זה. אני זוכר רק שעמד והקריא בקול רועד מהספר את דרשתו של הרבי מפורים שנת ת"ש.
איתא בתיקוני זהר הקדוש שפורים כיום הכיפורים, אפשר מרמז גם לזה, שכמו יום הכיפורים התענית והתשובה ביום זה, לא אם רוצה אותם האדם לעשותם עושה, רק בין אם רוצה בין לא, מקיימם מפני גזרת הקב"ה, כן גם שמחת פורים, לא רק אם האדם מעצמו בשמחה או על כל פנים במצב שיכול לשמח את עצמו צריך הוא לשמח, רק גם אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל רוחו נרמס, חוק הוא שצריך על כל פנים איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל לבו.
וכן גם ממעלה למטה, כמו שיום הכיפורים - עיצומו של יום מכפר, ואפילו אם לא השלים כל תשובתו אומר רבי שמכפר לו, (יומא דף פ"ה) כן גם בפורים אף שלא היה האיש הישראלי בשמחה כפי שצריך לחיות וממילא כל עבודתו שבפורים לא היתה בשלימות מכל מקום הישועה והשמחה שהפורים פועל על ישראל גם עתה פועל ועושה.
הרבי מפיאסצנה נוטל דרשה מפורסמת מתיקוני הזהר, לפיו יום כיפור על כל קדושתו אינו אלא יום כ-פורים ומשמע מכאן שפורים הוא הגדול מביניהם, והופך אותה על ראשה. הרבי, כדרכם של דרשנים ופרשנים חסידיים, אינו מתעניין רק באונתולוגיה של היחסים בין הימים, אלא בחוויה המתחוללת מאונתולוגיה זו, ובאפשרות להשתמש בה לצרכי הדור. חווית יום הכיפורים נגישה וברורה: יום דין חדור הוד ויראה. חווית הפורים נתפסת כמותרות. הרבי הופך את פני הדברים: היהודי אינו שמח מצד מזלו ששפר עליו, ושמחת הפורים איננה מותרות. באותה אדיקות ויראת קודש שבה ניגשים לימים הנוראים כך יש לגשת לשמחת הפורים. "לא אם רוצה אותם האדם לעשותם עושה, רק בין אם רוצה בין לא, מקיימם מפני גזרת הקב"ה." העמדה הפנימית של קבלת גזרת הבורא היא העמדה שאותה מגייס הרבי להפעיל את היהודים השבורים בצרת הגטו.
אנחנו הבנו. האם יש לנו זכות לשמוח שאלנו את עצמנו? ומן השואה הגיח הרבי ועונה לחסידים ששואלים "איך נוכל לשמוח? איך בתוך התופת נוכל לשמח את עצמנו? השמחה מאיתנו והלאה!". שמואל הוברמן היה עם הרבי בחצרו בפורים באותה שנה, והוא מעיד במפורש כי החסידים ישבו עם הרבי ברוח נשברה "....לא תהיה סעודה חגיגית ולא תהיה שמחה חסידית כנהוג בכל שנה.... מצב הרוח דמה לט' באב ולא לפורים." אברמסון, בספר שבו הוא מתחקה אחר המציאות שלוותה את "אש קודש", מציע שדרשה זו נועדה לנגד את הרוח ששרתה, ואף מציע שהדרשה קצרה מאוד מפני שבצהרי היום הצוררים ימ"ש התחילו "מעין פוגרום" שכלל הכאת יהודים ושבירת חלונות.
הרבי רואה את צאן מרעיתו נטרפת בפני הגוזזים, כואב איתם את כאבם, אינו מוכן לנטוש, ומחפש להם מרפא. בחלקים מדרשותיו הוא תר אחר פשר ואחר תקוות ישועה. אולם בימים אלו, הרבי מדגיש את המחויבות למצוות המעשיות בתנאי רעב וסבל. הרבי מסרטט קוים לעבודת ה' שיכולה להתקיים בתוך התופת; עמדה נפשית כלפי הצו הא-לוהי בעת הסתר פנים, בשעה שאין ניכר לא בחוויה הרגשית ולא במציאות כי יש שומע תפילה. בימים נוראים אלו, לא נותר אלא לעמוד ביראת רוממות, בפורים כבכיפורים – רוממות המצָווה קודמת לכל.
בחשכת הגטו הרבי מאיר אש קודש עבור חסידיו, מסרב להיכנע לתוך הייאוש וההתאבנות שחש ומושיט להם תורה ומצווה לקיים אותם בשנות הזעם. "רק גם אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל רוחו נרמס, חוק הוא שצריך על כל פנים איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל לבו."
הפורים הזה הולך איתי כמעט שלושים שנה. הוא מחזק אותי גם השנה, עת הרב שלי, ועוד רבים אחרים, שכלו את יקיריהם. גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.
ד"ר לוי וינשטיין, מטפל בדרמה, מרצה במכללת הרצוג ומלמד בישיבת ההסדר בעתניאל. רב צבאי במיל'.