פסק הבג"ץ שולח אותנו שוב לדון בשאלות היסוד של חיינו המשותפים. נניח לרגע את שאלת הצדק באי גיוס החרדים.
לצידה נותיר גם את הדיון בהמוני המשתמטים הלא מסומנים חברתית, כי הם פשוט 'חילונים' שלא מאמינים במדינה או ב'כיבוש' ולצידם גם את הערבים החיים בארץ ומקבלים העדפות לא ברורות לצד תקציבים נכבדים לניהול חיים טובים על חשבון הציבור.
נניח לכל זה כרגע ונדון בחיים עצמם. אהרון ברק הותיר לנו תלמידים רבים הממלאים את היכלי המשפט ומורשתו היא שהכול שפיט. על פניו נראה כל כך נכון וצודק - הכול נכנס תחת עינו הבוחנת של החוק וכך החיים נעשים צודקים ומכוונים אל האמת.
אני רק שואל – מה מקומם של החיים עצמם? איפה מקומם של בני אדם לנהל את מערכות היחסים ביניהם ולאזן בין הלחצים והצרכים השונים כדי לחיות טוב יותר? האם יש לנו זכות לחיות כרצוננו? להחליט באופן דמוקרטי שלטובת השלום הפנימי אנחנו מוכנים להכיל ויתורים כאלה ואחרים? האם החיים באמת מדויקים משפטית?
הרי למען ה'שלום' עם המכונים 'פלסטינאים', הלכה מערכת המשפט כברת דרך ארוכה ובלתי משפטית בעליל. שם הבינו השופטים הנכבדים שטובת המדינה היא להחריב חייהם של אנשים ולהוציא מתים מקברם. לא חוק 'כבוד האדם' ולא חוקים אחרים עמדו בפרץ. ואתם יודעים מה? אני חושב שבצדק.
כלומר – אני חושב שתפיסת העולם הזו היתה איומה ונוראה והמיטה עלינו אסון בקנה מידה היסטורי, אבל העיקרון נכון. מדינה חפצת חיים לוקחת החלטות שנוטלות חיים, כדי לאפשר חיים טובים יותר לשאר. במקרה הזה כולם כשלו, אבל הם הראו את העיקרון.
האם בשם החוק היבש אפשר יהיה להכריח את הצבא לגייס טייסים מן המגזר הערבי, כאשר ידוע שהם מקבלים הוראות או לכל הפחות מיודדים עם אנשי התנועה האיסלמית? האם יש חוק שאוסר להיות בידידות?
מקווה שלא נתתי רעיון למישהו; בקצב הזה של ההתנהלות – אנחנו עלולים למצוא את עצמנו לא רחוק משם.
האם על פי החוק היבש – אלו שמשתמטים משירות צבאי וחיים באיזור חיוג 03, כאשר שחרורם הוא על סעיף פסיכיאטרי או 'מצפוני' – ניתן יהיה לפגוע בזכויותיהם האזרחיות כי המשפט היבש מחייב שוויון?
האם ניתן יהיה להכריח את הצבא לקחת את כל אותם המונים שאינם לוקחים חלק בלחימה ולהכריח אותם להתגייס ולעסוק בעבודות רס"ר ובלבד שהחוק יישמר? האם אין למפקדי הצבא שיקול דעת לקבוע שעדיף שלא לתת לאנשים מסוגם לחדור פנימה, שמא ימסרו סודות צבאיים, כפי שכבר אירע בעבר?
אני בקשרים עמוקים עם אנשים שונים בעולם החרדי. אני מבין מקרוב את תפיסתם ואת חששותיהם. אני לא בטוח שבמצב העניינים הנתון, הצבא בכלל מעוניין בגיוסם ההמוני. אני לא רואה איך חברה שקידשה את מקומה של האישה בכל תפקיד בצבא, תסכים להחביא אותן, כדי שלחרדים תהיה אפשרות לשרת כהבנתם. האם מותר לנו כחברה להחליט על סדרי העדיפויות שלנו?
לסיכום – החברה החרדית עוברת תהליכים בקצב שלה. יש כבר כיום ארבע ישיבות הסדר חרדיות שעל בוגריהן מתחרות יחידות שונות. נדרשת כאן עבודה חברתית של הכשרת לבבות. באופן הרמוני ולא כחלק ממסע השפלה ושנאה.
לא היה עם ישראל אלמלא הלהט החרדי הזה. לא היתה קמה מדינת ישראל ולא היה צבא הגנה לישראל וממילא גם לא היו פה שום ויכוחים. מעט ענווה כלפי מי שמייצג את הנצח הזה.