צו הביניים שהוציא בג"ץ אתמול היה אקורד סיום צורם, אבל מאד צפוי, לאירוע מתמשך והזוי שנחשף לעיני מי שטרח לקרוא את ארבעים וארבעה הסעיפים במכתבו של מזכיר הממשלה עו"ד יוסי פוקס.
במכתב, שאורכו שבעה עמודים, מגולל עו"ד פוקס את מגילת-ההסתר שהיתה מנת חלקו בפורים האחרון, שבצידה הגלוי-לעין שיתוף פעולה ותיאום הדוק, לכאורה, בין בכירי הממשלה ובין מי שאמורים להעניק להם יעוץ משפטי, ובצידה הנסתר והכמוס, זה שנחשף רק ברגע הכמעט-אחרון – נהפוך הוא - היועצים המשפטיים "מתהפכים על הממשלה": הם ששולטים וקובעים, והממשלה רק אמורה לספק להם נתונים.
ברגע-שלפני-האחרון מוצאת הממשלה את עצמה נעדרת-יצוג, וחמור מכך: היעוץ המשפטי שלה פועל נגדה. לא שסיטואציות כאלה הן חדשות במחוזותינו, אבל הפעם עלינו מדרגה נוספת, כאשר פוטנציאל פירוק הממשלה גלוי לעין כל ולא ניתן להסתירו או להתכחש לו. האמנם המערכת המשפטית הזו, מהיועצת ועד שופטי בג"ץ, מובילים עכשיו באמת לגיוס החרדים? או אולי רק לפירוק הממשלה תוך כדי מלחמה?
אני מציעה להרים את העיניים מצו הביניים של בג"ץ, ולהישיר מבט אל צו המצפון והיושרה. הצו הזה מניח לפתחנו מספר שאלות, ומן הראוי שנתמודד אתן ביושר: הראשונה שבהן היא האם באמת מדובר כאן בבטחון המדינה? האם אנחנו באמת מעוניינים שגם החרדים ישאו בנטל העול הבטחוני העצום של מדינת ישראל, זה שהגיע לתודעתנו רק בעקבות טבח שמיני-עצרת (עד אז דגלו כאן ב"צבא קטן וחכם")? כדי שבאמת נהיה יותר חזקים ובטוחים ברמה הלאומית, וכדי להקל באמת מהעומס שמונח היום על כתפי כל אחד מאלה שנושאים היום בגבורה בנטל הזה? אם התשובה לשאלה הזו חיובית, אז ודאי לא זו הדרך.
הרי אף אדם רציונאלי לא חושב שניתן, בצו בג"ץ, בחוק או בהחלטת ממשלה לגייס עכשיו ומיד עשרות אלפי אנשים ולהובילם באופן מועיל לתפקידי חיילים. אף אחד גם לא מדמיין שניתן להוציא אותם בהמוניהם מבתי המדרש, ו/או להכניסם לבתי הכלא, שגם ככה כבר סובלים מצפיפות שבג"ץ עצמו לא מוכן לקבל. אין זבנג וגמרנו – זו התשובה האמתית לשאלה הנוקבת הזו של צו המצפון והיושרה. צריך אבולוציה ולא רבולוציה, וכל מי שטוען אחרת פשוט משקר.
השאלה השניה שצו המצפון שואל אל כולנו היא: האם אכן מדובר כאן בשוויון? האם לכפות על חלק גדול מהאוכלוסיה תנאי חיים שמנוגדים לחלוטין לאמונתם ולאורחות חייהם – זה באמת שוויון? האם שוויון פירושו שחייל חילוני מקבל תנאים שמתאימים לו, וחייל דתי או חרדי נאלץ להתמודד עם תנאים שסותרים את אמונתו ואת ההלכה לה הוא מחויב? האם "כור ההיתוך" חייב באמת להיות חלק אינטגרלי מהתרומה לבטחון המדינה?
האם הזכות לחופש מצפון ודת מוקנית רק לאלה שקבעו כבר, וממשיכים לקבוע, את קוד-ההתנהלות של צה"ל בהיבטי מגדר למשל, ונשללת לחלוטין מאלה שנדרשים להצטרף עכשיו למערכת שכלל אינה מותאמת אליהם? האם זה שוויון או שזו "אצבע בעין"? האם, בבואנו לדרוש מהציבור החרדי לבצע שינוי כל כך דרסטי, לא מוטל גם על המדינה לבצע אי-אלו שינויים ולבנות מסגרות שמאפשרות תרומה למדינה ולבטחונה בלא כפיה אנטי-דתית? אם נישיר מבט לשאלה הנוקבת הזו, נראה לי שנצטרך להשפיל מבט, ולהתחיל לחפש פתרונות אמיתיים ולא ססמאות ריקות מתוכן.
השאלה השלישית שצו המצפון שואל אותנו היא שאלת הדף הריק. כן כן, הדף הריק עם חתימה בסופו שהגיש השר בני גנץ לחרדים, על מנת ש"ימלאו בפנים כל מה שהם רוצים", והעיקר שיהיו חלק מהקואליציה שלו. איך אומרים הגששים? "זה היה היום בבוקר"... האם הדף הזה מוכן אי-שם בכיסו של מי מהפוליטיקאים מהשמאל שמנסים עכשיו, בעיצומה של מלחמה שאין צודקת ואין קריטית ממנה, לייצר רושם כאילו המפתח החיוני לחיזוק כוחנו הבטחוני בעת הקשה הזו, ולהקלת הנטל הכבד מעל כתפי אלה שכן נושאים בו, כאילו המפתח הזה מונח בבג"ץ ובהחלטתו לגייס עכשיו במכה אחת את כל החרדים, לצה"ל כפי שהוא.
קשה להאמין שהדף הריק הזה לא ממתין אי שם, וקשה להבין למה עוד לא נמצאו אנשי התקשורת שישאלו את השאלה המתבקשת הזו. השאלה השלישית הזו היא שאלת מפתח, שבלי לוודא שהתשובה עליה שלילית, לא נוכל להתקדם לשאלה הרביעית, החשובה מכולן.
השאלה הרביעית שצו המצפון שואל היא: האם אנחנו רוצים לאכול ענבים או לריב עם השומר? אם רוצים לריב עם החרדים – אנחנו בהחלט בכניסה לשער הזה, ובמידה מסוימת כבר עברנו אותו. אבל אם אנחנו רוצים באמת לשתף אותם בנטל הבטחון – אזי עלינו להגדיר צורך אמתי ופתרונות אמיתיים: לפרוט את כל הצרכים הבטחוניים שהתגלו לעינינו במלחמה הזו, בטבח שקדם לה, ובאיומים שעכשיו התברר שמונחים לפתחנו: בחזית ובעורף, במודיעין ובתכנון, בחימוש ובלוגיסטיקה – בכל התחומים שהזנחנו כי הערכנו בזחיחותנו ש"יהיה בסדר", כל המפה כולה.
עלינו לפרוט ביושר גם את מלוא רוחבו של כח האדם שעד עכשיו ויתרנו עליו ביודעין, כולל כח אדם עצום שצה"ל כבר הכשיר ואימן והפעיל בשירות סדיר, אבל בחר להשמיט ממערך המילואים בגלל הקונספציה, והוא מן הסתם הרבה יותר זמין ויעיל להפעלה. עלינו לפרוט גם את שלל התפקידים והמשימות, ולבחון לאיזה מהן ניתן לבנות או להכשיר מסגרות בהן יוכל הציבור החרדי לתרום את תרומתו לבטחון, באופן שלא יאיים על אורחות חייו ואמונתו. כבר היום קיימות מסגרות כאלה בשירות הלאומי-אזרחי, כבר היום החרדים המשרתים בהן תורמים תרומה משמעותית ביותר לבטחוננו, וכבר היום הביקוש להיקלט בהן ולתרום באמצעותם רק הולך וגדל (על כל הנ"ל אני מעידה בתפקידי כשרה הממונה על השירות).
על המילים "ולבש הכהן מדו בד" אומר לנו רש"י בפרשתנו: "מה תלמוד לומר: מדו – שתהא כמדתו". מן הראוי שאף אנו נתאים את מסגרות-שירות למידתם של אחינו החרדים, אם אכן אנחנו מעוניינים באמת בשיתופם במשימות הבטחון, ולא מחפשים איך לתקוע להם אצבע בעין. צו המצפון קורא לנו להפסיק לריב ולהתחיל להרחיב ולהגדיל את המסגרות האלה, לטובת נצחון אמתי של עם ישראל על אויביו, כדי שבאמת – יחד ננצח!
קיימת כמובן גם השאלה החמישית, והיא השאלה שזועקת בקרבנו כבר שבועות ארוכים: השאלה מי צודק? מהי באמת תורה? ומהי מלחמת מצוה? והאם נכון לנתק בין השתיים? – לי אין ספק, אפילו קל שבקלים, שהצדק אתנו, שהתורה שלנו היא תורת חיים, חיי עם ששב לארצו ונלחם עליה מלחמת מצוה, ובונה בה את את כל מערכות חייו. את האמת הזו לא נפסיק לומר בקומה זקופה. ויחד אתה ומתוכה נחתור גם לפתרון אמתי שיחזק ויבטיח גם את בטחוננו וגם את אחדותנו.
השבת נציין את יום פטירתו של הרב שלמה שלמן אויערבך זצ"ל, וניזכר כולנו – חרדים, דתיים-לאומיים, וחילוניים כאחד - בדבריו הנפלאים והכנים על קברי הצדיקים שבבית העלמין הצבאי בהר הרצל. מתוך עוצמתם של הדברים הללו, יחד נתקדם וננצח בע"ה.
שבת שלום