הרבה התלבטתי אם ללכת לאירוע הזה – אליו הוזמנתי - בבית ה"הגנה" בתל-אביב. הגעתי ולא התחרטתי. נהפוך הוא.
בעושי עושה דרכי בשדרות רוטשילד, עלתה בזיכרוני דמותו של ד"ר ברוך לוי ז"ל, שעמד בראש האירגון הארצי של חברי ה"הגנה".
עד יומו האחרון הקדיש עצמו לקירוב לבבות. הקים את פורום חברי המחתרות, שנציגיו התכנסו מפעם לפעם בבית "צוות" ודנו בין השאר איך לקדם בכנסת את חוק המחתרות. היה לו מוטו לד"ר ברוך לוי: תם עידן הסזונים. לעולם לא יהיו רדיפות של יהודים בידי יהודים. אחים אנחנו.
בית ה"הגנה" או בית אליהו (מי יודע שגם שכונת יד אליהו נושאת את שמו של אליהו גולומב ז"ל?) כמעט בן מאה שנה, ניצב בין גורדי השחקים החדישים, במקום בתי קומה או שתיים של תל-אביב הקטנה. הפעם אירח המוזיאון את אירוע השקת הביוגרפיה רבת ההיקף של ד"ר משה סנה ז"ל מאת ההיסטוריון ד"ר ניר מן. אחרוני ותיקי ה"הגנה" והפלמ"ח גדשו את האולם, ובהם נציגים מן המחנה ה"אחר".
"מנהיג המרי העברי" – זו כותרת הספר, וזו זכותו ההיסטורית הגדולה של משה סנה, הרמ"א (ראש המטה הארצי של ה"הגנה"), למרות שב"ספר ההגנה", שנכתב "מטעם", חלקו קופח. תנועת המרי העברי בעת מלחמת העולם השניה, היתה משותפת ל"הגנה", האצ"ל ולח"י. הנה בעת צרה ומבולקה ליישוב, ידעו המחתרות להתלכד. האמצעים היו שונים, המטרה אחת – מאבק להשגת מדינה לעם היהודי במולדתו ההיסטורית.
הבן, ד"ר אפרים סנה, לשעבר שר וח"כ מטעם העבודה, הדגיש זאת בדבריו והוסיף כי אותה כמיהה לאחדות, בלי לטשטש חילוקי דעות, שוררת גם כיום בקרב דורות ההמשך. כמה מהבנים נוכחים כאן. אכן, לאור הימים הקשים שהמדינה ואזרחיה עוברים מאז השבעה באוקטובר, אין מסר חשוב מזה. גם דרכו הפוליטית של הבן אפרים – לאחר קריירה צבאית מזהירה, עד כדי דרגת תא"ל - היתה הפכפכה. ראשיתה במק"י, המשכה ב"עבודה" (הוא היה מטעמה חבר כנסת ושר) וסופה במפלגה קיקיונית שלא עברה את אחוז החסימה.
חשבתי לעצמי: אם אני באתי לאירוע לזכרו של ד"ר משה סנה, שמבחינה פוליטית הקצין עד לקומוניזם וחזר בו, אף הביע חרטה וביקש שייאמר "קדיש" בהלווייתו, אולי אפרים וחבריו יגיעו גם הם לאירוע לזיכרו של מי שהיה האנטי-קומוניסט מספר אחת בארצנו, אבי מורי ד"ר אב"א אחימאיר. הן הוא עוד בחייו, כקורבנה של עלילת דם, קרא לפיוס לבבות, להתייחדות יחדיו עם זיכרו של חיים ארלוזורוב ז"ל.
קריאתו לא נענתה. השניים, סנה ואחימאיר, קבורים בנחלת יצחק. הראשון מצד שמאל לשביל הכניסה, יריבו הפוליטי מימין לשביל. דור הנפילים.
בצאתי מבית ה"הגנה", עברתי בשדרה ליד פסלו של ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף, רכוב על סוס. ניצב מול הבית שבו הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל בתש"ח. מה שהיה מוזיאון חשוב לאירוע כה חשוב, נעול ונצור. מבנה הרוס, שתהליך שיקומו, שהחל לפני שנים ספורות, נעצר. חגור בפיגומי ברזל, אין לו"ז להשלמתו. פרוייקט שידרוג שהפך סמל לחלם ישראלי-ביורוקרטי אופייני.
העבודות נתקעו בגלל סיכסוך כספי בין העיריה לבין הממשלה, שמונע כל אפשרות להתקדם במלאכת השידרוג. מרגע תחילת העבודות התקציב הלך והתנפח. לא לעיריה יש מיליונים למטרה זו ולא לממשלה. סוף מעשה או תיכנון תקציבי במחשבה תחילה? - לא במקרה זה. וכך המבנה ההיסטורי בלב תל-אביב, ראשיתה של מדינתו, עומד חשוך, מפוגם, מבוייש, ואין מושיע.
בסדר היום הנוכחי של המדינה והעיר, בימי מצוקה אלה, זה בוודאי לא הנושא החשוב ביותר, ועדיין סבור אני כי זהו מחדל נוסף בסדרת מחדלי התקופה. אם העיריה ידעה לגייס תרומה רצינית להפיכת בית העיר הראשון ברחוב ביאליק למוזיאון העיר, וחנכה אותו ברוב עם בשבוע שעבר, מדוע שלא תתן דעתה, ויותר מכך - ל"בית העצמאות"? נכון, המדובר באתר מדינתי, אבל לא פחות מזה עירוני, אבן דרך חשובה ב"שביל העצמאות".
ואשר לממשלה – יש לנו משרד מורשת, אבל אין די הבנה למורשת ולחינוך. לא רק הבניין החשוב בשדרות רוטשילד תקוע בגלל זה. גם המוסדות המורשתיים אינם מקבלים תקציבים שמאפשרים פעילות נאותה, חינוכית. הארכיונים ההיסטוריים, מוזיאוני המחתרות, נאבקים על קיומם. גם אותם מוסדות, שקרובים לכאורה למפלגת השלטון.
סנה חזר בערוב ימיו בתשובה. שב אל היהדות ואל עמו. בנו קרא לאחדות. רוב העם צמא להתלכדות. לא תמה ונשלמה מלאכת שיקום "בית העצמאות". לא תם ונשלם בניין המדינה. במאבק לעצמאות ולביטחון, בשנת ה-76 למדינה, רק באחדות - במיוחד בעורף – נחזק את הבניין, נתגבר וננצח.