חגי לובר, אביו של סמל ראשון (במיל') יהונתן לובר שנפל בקרב ברצועת עזה, סיפר בשיחה עם אמילי עמרוסי בכאן מורשת על ההתמודדות הקשה עם השכול והדרך האישית שלו לייצר מהשלילי - חיובי.
"הרכבת לא עוצרת. זה הכל ציר אחד שמסביבו מסתובבים כוכבי לכת קטנים - אבל הציר הוא יהונתן - מה הוא היה בשבילי, בשביל המשפחה", סיפר לובר. "אני לא חושב שאני נמצא באיזה שיח איתו. אני נמצא בשיח דרכו עם העולם, עם המציאות, עם הכוח שהוא נותן לי. אני מהרהר בו המון. עשינו מפגש משפחתי והבאנו מישהו שתנחה את המפגש. היא פיזרה קלפים על הרצפה שבהם היו נהרות. היא ביקשה מכל אחד לבחור. אמרתי שהפכתי לנהר צר ועמוק. הרבה דברים הופכים שוליים ואלה שאתה נמצא בהם הם עמוקים. אתה מסתכל על הכל אחרת".
לובר מביא דוגמה מהחיים. "נסעתי למפגש עם 'אחים לנשק' מיד אחרי השבעה. בדרך היו המון פקקים. שמחתי, לראשונה בחיי, שיש פקקים כי הרגשתי עטוף. יש עוד אנשים שנוסעים איתי לאותו כיוון. זה נותן נקודת מבט ועומק על המון דברים".
"יהונתן היה ילד מאוד עדין וטוב. הוא ידע גם להציק לאחים שלו, אבל היה מאוד מתחשב ומכבד. מהעדינות שלו באה הגבורה", הוא משתף בדמותו של בנו. "הערכנו אותו, הערצנו אותו ידענו שזה מה שהיינו עושים במקומו".
כשקיבל את הבשורה המרה ארבעה מבניו השתתפו במלחמה. "היו לי ארבעה לוחמים. כשהגיעו אליי הביתה ודפקו על הדלת. הם נכנסו, הם היו לחצי שניה בהלם ואני זיהיתי את הפנים שלהם והבנתי בדיוק את הסיטואציה. אז אמרתי להם 'מי מהארבעה? תגידו כבר, מי מהארבעה?'".
"הילדים שלי אמרו עוד בשבעה - שהם חוזרים. הבן שלי, כשספד לאחיו, אמר לאשתי - 'אמא את יודעת שנחזור, אנחנו לא אנשים פרטיים'. רובם שוחררו, נשאר לי רק ילד אחד שהגדוד שלו המשיך להילחם וגם הוא חזר. לא ישנו בלילות, דאגנו, בכינו, לא היינו מסוגלים להתאבל מתוך הדאגה".
לובר, בימים אלה עוסק בחיבורים ואחדות בעם ישראל. "אחדות היא קודם כל הדגשה של המכנה המשותף. בעיני, הדבר הכי חשוב הוא העובדה האמיתית, שיש בנו משהו משותף שהוא כל כך משמעותי לעולם ונושא בשורה של אנושות ומוסר".
הוא מוסיף בכאב: "אנחנו עם שלא יודע לנהל מחלוקות וזה עצוב מאוד. אנחנו לא יודעים לנהל מחלוקות בכביש, בין בני זוג. לדוגמה - החטופים. ישר התחלקו לשני מטות משפחות. למה? הרי כולם רוצים אותם בבית מיד. כי היהודים מצאו על מה לריב. זו כמובן טעות - והדגשת המכנה המשותף היא הדבר החשוב".
יש לו גם תובנה לגבי השיח סביב סוגיית גיוס החרדים. "אני אומר לכל מי שלא מתגייס כי זה מוזר לי: 'מי שראה את הזוועות האלה ולא קם להגן על אחותו, על בתו, על אביו או סבו, והיה יכול, אינני יודע מאיזה חומר הוא קרוץ'".
שלוש פעמים ביום אומר לובר קדיש על בנו. "אני אומר קדיש על יהונתן במשך שנה שלמה כי הבנים שלו עוד קטנים. זה רגע מכונן בתפילה, זה רגע קשה מאוד. אני מצליח לצלוח אותו בלי שהכאב יצוף והדמעות יזלגו, רק אם אני מצליח לא לחשוב על המשמעות של הקדיש. כי אם אני חושב על המשמעות של הקדיש - אני נזכר בדברי ש"י עגנון - שאומר שאנחנו מנחמים את הקב"ה שכביכול מלכותו מתקטנת ואנחנו אומרים לו 'באנו לתת לך קצת כוח'. בקדיש אין אזכור למתים אלא לנחמה דווקא".
"העם הזה צריך נחמה. משפחות שכולות צריכות לנחם ולהגיד לעם - אנחנו יודעים שזה כאב לא רק שלנו אלא גם שלכם. זה כאב משותף, וזה נותן לי נחמה שהכאב הוא משותף. אני חושב שברגע שמישהו שכול מנחם ואומר שיש תקווה, כי יש תקווה ויש נחמה", הוא מסכם.