אחים בדם

לפני שבוע פנו אליי מארגון חשוב ועתיר זכויות שעוסק בהתיישבות, בשאלה הבאה: פנו אליהם מארגון "אחים לנשק" בבקשה להיפגש ולדבר, האם כדאי להם לעשות זאת?

הפונים היו חלוקים בדעותיהם; מצד אחד, אמרו, מדובר בארגון שמאל קיצוני ואף אלים בהתנהלותו, מצד שני, אמרו אחרים, גם הם רוצים לכאורה את טובת המדינה בסופו של דבר, זאת אומרת, הם אומנם חושבים אחרת מאיתנו אבל הם עדיין אחים שלנו, ועלינו להשתדל, במיוחד בימים אלו לפעול לקירוב לבבות.

האזנתי לדוברים משני הצדדים בקשב רב, ולאחר מעט בירורים התברר לי המובן מאליו – חברי ארגון "אחים לנשק" מעוניינים שהפגישה תצולם ותתועד. אם רגע לפני כן הצד הנאיבי שבי עוד הרהר בדבר, באותו הרגע הכיוון היה ברור לגמרי; מדובר במלכודת תקשורתית שמגמתה איננה הידברות וקירוב לבבות אלא יח"ץ. אז אומנם אנחנו עומדים לפני חג הפסח, ומי כמונו יודעים שלא פותחים את הפה בסיפור ההגדה לפני היחץ, ובכל זאת – יש גבול...

כל זה היה לפני כשבוע, ונדמה שחלפה לה שנה. לאחר מופע האימים בקפלן במוצאי השבת האחרונה, והמשך המחאות האלימות שבאו בעקבותיו, הספקות, אם עוד נותרו למישהו, התפוגגו כלא היו. וכך כתב העיתונאי עקיבא ביגמן באתר מידה:

"המראות של פעילי 'אחים לנשק' מנסים להפוך ניידת משטרה אומרים את הכל. מי שהציגו את עצמם כביכול כחברים הטובים ביותר של כוחות הבטחון חושפים שוב את אופיים האמיתי. הדבר היחיד שמעניין אותם הוא חילופי שלטון. וכל האמצעים כשרים. סרבנות, הפצת אנרכיה, איומים ואלימות. הם לא עוצרים בשום קו אדום. את המחירים ממילא משלמים אחרים..." ("לא להיכנע למחאת השמאל", עקיבא ביגמן, אתר מידה).

את הפוסט הנוקב של חגי לובר, אב שכול בעצמו, ביום למוחרת הפגנת מוצאי השבת, נדמה לי שאין מי שלא קרא, אצטט רק את משפט הפתיחה שלו: "נמאס לנו מהאיומים של קיצוניים. כן, גם אם לקיצוניים האלה יש קרובי משפחה בעזה. אתם לא תשרפו את המדינה. זה לא בא בחשבון. ואם צריך להיאבק בכם, אני איאבק. מיליוני אנשים מסתכלים בכם בחוסר אמון, בחוסר הסכמה, בזעזוע, ורק מפני כבודכם, הם שותקים. אני לא אשתוק" ("אף אחד לא ישרוף את המדינה שלי").

מבחן האהבה

הקריאה של לובר ביטאה עבורי שחרור חשוב מתפיסת האחדות הנאיבית שמונעת לפעמים מאנשים טובים להציב קווים אדומים. כמו שתיארתי בראשית דבריי, לא מעט מבני הציונות הדתית ראו באחים לנשק, מסיבות שונות, בני שיח לגיטימיים, ולא הבחינו כיצד הארגון הזה מתנהל מראשית דרכו בדרכים מניפולטיביות ואלימות ומבקש לעטוף באצטלה ציונית ולאומית התנהלות שפגעה ופוגעת במדינה, גם בעיצומה של מלחמה. לובר ניפץ את קשר השתיקה הזה שהעניק לגיטימציה לארגון שיש להוקיע מעל כל במה.

הפרובוקציה של הארגון הזה השבוע במעוז החרדי מאה שערים, כביכול מתוך קריאה לשוויון בנטל, הייתה פרק נוסף בהתנהלותו הצינית, שכל מגמתה כאמור היא החלפת שלטון נבחר בדרכים בלתי דמוקרטיות ועל ידי זריעת כאוס.

וכאן חשוב לי להדגיש נקודה חשובה נוספת: הציבור הציוני־דתי חובר לא פעם למאבקים ציבוריים נגד הציבור החרדי, מתוך מעין סולידריות טבעית עם הציבור החילוני. כך מוצאים עצמם ציונים־דתיים רבים משתפים פעולה בקמפיינים שבסופו של דבר מבטאים איבה עמוקה לתורה, להלכה ולחלקים חשובים ויקרים מהעם שלנו. בכך, מופנה אהבת ישראל של הרב קוק, שבעקבותיו אנחנו מבקשים לצעוד כביכול, לצד אחד בלבד – הצד החילוני. בהקשר הזה, נשאל פעם הרב קוק זצ"ל על אודות הסבלנות המופרזת של הרב כלפי מתנגדיו הקנאים (מהצד הדתי־חרדי), וכך אמר:

"כשאני מפשפש במעשי ובוחן את דרכי, מתעוררת גם אצלי לפעמים המחשבה, אולי צודקים המתנגדים לי כי הנני סבלני יותר מדי כלפי החופשים (- החילונים), ומגלה יחס טוב מדי לפורקי עול תורה ומצוות, ולבי נוקפני על כך. אולם כשמתברר לי כי גם כלפי מתנגדי מחוגי החרדים איני רוחש שום טינא, ומשתדל לעזור גם להם בכל יכולתי, ואני מרגיש חיבה יתירה לכולם, גם לכל הפוגעים בי ומקנטים אותי, זה משמש לי כבחינה נפשית־פנימית ומוכיח לי כי כל מעשי לשם שמים הם, וכל דרכי הסבלנות שלי נובעים מתוך אהבת ישראל, שהקדוש ברוך הוא זיכה אותי בה, כמידה קבועה בלבי, ומתוך שסיגלתי לעצמי את המידה לדון כל אדם לכף־זכות". (מועדי הראיה עמ' 265).

זה יכול להיות מבחן מצוין לאהבת ישראל – האם אהבת ישראל שלנו עמוקה ושורשית או שהיא נובעת מאימוץ העמדה שתזכה אותנו בחיבוק ממסדי מלטף.

שתי טבילות

השבת נקרא את הרביעית מתוך ארבע הפרשיות שאנו קוראים לפני חג הפסח; פרשת החודש. פרשה זו עוסקת במצוות קידוש החודש – קביעת ראש חודש ניסן, בקורבן הפסח במצרים ובחג הפסח לדורות. בתוך מצוות הפסח במצרים נצטווינו לטבול בדם אגודת אזוב ולסמן בה את המשקוף ומזוזות הבית. מה משמעות המעשה הזה ולמה הוא רומז? אולי אפשר לקשר את הדבר לטבילת דם אחרת שעליה קראנו בספר בראשית. וכך כתב הרב יונתן זקס על שתי טבילות ליל הסדר:

"טבילת הכרפס במי מלח או בחומץ היא אחד הדברים שאנו עושים בליל הסדר כדי להעיר את סקרנותם של הילדים ולעוררם לשאול: 'מה נשתנה הלילה הזה?' זוהי אחת משתי הפעולות שאליהן מתייחסת הקושיה: 'שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים'. הפעם השנייה, ממש לפני הארוחה, היא טבילת המרור בחרוסת.

"יש משמעות סמלית לשתי הפעולות הללו. יציאת מצרים החלה בפעולת טבילה. היא החלה כשאחיו של יוסף מכרו אותו לעבדות. הם שחטו שעיר עזים, טבלו את כותנתו של יוסף בדם (בראשית לז, לא) והביאו אותה ליעקב כדי לשכנעו שחיה רעה תקפה את יוסף וטרפה אותו. מכירת יוסף לעבדות במצרים הייתה תחילתו של התהליך הארוך שבו משפחת יעקב כולה ירדה למצרים ולבסוף הפכה לעם של עבדים.

"הגלות הסתיימה כאשר בני־ישראל לקחו אגודת אזוב, טבלו אותה בדם הפסח והזו את הדם על משקופי בתיהם (שמות יב, כב). אלוהים 'פסח' על בתי העברים במהלך המכה האחרונה שהמיט על מצרים, ולאחר מכן הם יצאו לחופשי.

"שתי הטבילות מזכירות את האירועים הללו. הכרפס, המתוק כשלעצמו, נטבל במלח וטעמו מחמיץ. המרור, המר כשלעצמו, נטבל בחרוסת המתוקה ושמץ מן המרירות מסולק ממנו. שתי הפעולות הללו מזכירות לנו כי החירות, שהיא מתוקה, משנה את טעמה לרעה כשאנחנו משתמשים בה כדי להתעלל באחרים. העבדות, שהיא מרה, מומתקת כאשר הסבל הקיבוצי הופך לסולידריות אנושית, וכך נעשה מבוא לחירות" (הגדה של פסח, הרב זקס, עמ' 10–11).

נדמה לי שאפשר להציע כיוון נוסף ליחס בין שתי הטבילות: עם ישראל ירד לגלות לראשונה בגלל שדמו של אחינו, "אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ", הופקר. התיקון להפקרה הזאת נעוץ באגודת האזוב הטבולה בדם: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף". האגודה הטבולה בדם מסמלת את הלכידות שלנו זה למען דמו של זה, כאגודה אחת.

אחים בדם אינם מתנים את האחווה בשום תנאי, פוליטי או אחר; אחים בדם אינם מתנים את מסירותם והתנדבותם למען אחים אחרים בשום מצב; אחים בדם אינם מסכסכים, מפלגים ומהלכים אימים, אלא מאגדים ומאחדים. ועל המשפטים האלה נדמה לי שרוב העם המופלא שלנו חותם בשתי ידיו. לתשומת ליבו של המיעוט הקיצוני והקולני המכונה "אחים לנשק".

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של מכון מאיר