חגי הוברמן
חגי הוברמןצילום: ארכיון

השבת, כ"ז באדר, ימלאו 45 שנה לחתימת הסכם השלום הראשון של מדינת ישראל – הסכם השלום עם מצרים. בכ"ז באדר תשל"ט, 26 במרס 1979, חתמו מנחם בגין ואנוואר סאדאת בטקס בבית הלבן עם נשיא ארה"ב ביל קרטר, על הסכם השלום בין שתי המדינות.

במשך 45 שנים, מצרים אמנם הקפידה לשמור על נוסחתו של אנואר סאדאת "נו מור וור", אבל צירפה לה באופן מעשי את סיסמת "נור מור פיס". ושני המשפטים הסותרים, מבחינת המנהיגות המצרית, יכולות לדור בכפיפה אחת בלי בעיה.

השלום עם מצרים עורר כזו התלהבות בציבור, עד שמעטים שמו לב כבר אז למלכודת שהוא טומן למדינת ישראל: הכרה ערבית במדינת ישראל בתנאי שזו תוותר על האופי המיוחד שלה, האופי היהודי-ציוני. הסיסמא האמיתית שנשא איתו סאדאת לא היתה "שטחים תמורת שלום" כפי שכולם חשבו בטעות, אלא "ציונות תמורת שלום".

שמעון פרס לא היה הראשון שדיבר על "מזרח תיכון חדש". קדם לו בכעשרים שנה כמעט מוחמד סייד אחמד, אחד מהוגי הדעות הבולטים במצרים, שפירסם במאי 1975, שנתיים לפני ביקור סאדאת, את ספרו "בהידום התותחים", שעסק בנושא שלום אפשרי עם ישראל. אחמד דיבר בגלוי על שיתוף פעולה כלכלי פורה בין שתי המדינות, אך לא הסתיר את כוונתו: דווקא הפיכת ישראל למכשיר לפיתוח העולם הערבי תיצור סתירה בין מדינת ישראל כמגשימת החלום הציוני של מדינת העם היהודי לבין מדינת ישראל כגורם לפיתוח ערבי - סתירה שמדינת ישראל לא תוכל לעמוד בה. השלום יגרור בעקבותיו את טמיעתה של ישראל במרחב הערבי, והיא תצטמק לממדים של מרכז למורשה יהודית. "בדרך זו ייכחד המפעל הציוני דווקא ברגע שבו ייראה כאילו הוא מגשים את מטרתו" התנבא אחמד בספרו.

בוטרוס ראלי, שהיה שר-החוץ המצרי בתקופת כינון השלום עם ישראל, ולימים מזכ"ל האו"ם, כתב פעם בעיתון מצרי עוד טרם התמנה לתפקיד שר החוץ המצרי, כי "המטרה לא תהיה בהכרח חיסולה של מדינת ישראל, כי אם מאבק על נפש תושביה - חילוץ היהודים משליטתה של הציונות והתכתם בכור ההיתוך של הלאומיות הערבית".

וזה מה שמצרים ניסתה לבצע בפועל בהסכם השלום. אנוואר סאדאת, כרוב המנהיגים הערביים, הבין שהציונות נשענת על שתי רגליים מרכזיות: עליה והתיישבות. ובדיוק נגד שני מרכיבים אלו המצרים ניהלו את עיקר מאבקם. ההסכמים עם ישראל נועדו קודם כל לפגוע במרכיבים אלו. כבר בהסכם קמפ-דיוויד דרש סאדאת - וקיבל - את החרבת חבל ההתיישבות הפורח בימית. הסכם אוסלו נועד להחריב את ההתיישבות היהודית העניפה ביו"ש וברצועה, ואם רק היה הנשיא אסד המנוח מסכים לוותר על 200 מטר מחוף הכינרת, הוא היה מקבל את החרבת כל יישובי הגולן.

גם דרישתו הבלתי מתפשרת של אבו-מאזן בנושא זכות השיבה, שתערער לחלוטין את הדמוגרפיה בישראל - והוא מבין זאת היטב - היא פן נוסף במאבק הערבי באופי היהודי-ציוני של ישראל. כשנשיא ארה"ב ביידן, מגדולי הפתאים בדורנו, מדבר על 'חזון שתי המדינות', הוא מתעלם מכך שהעמדה הפלשתינית המסורתית אכן מדברת על 'שתי מדינות' – מדינה פלשתינית, ולצידה מדינה שגם היא תהיה בעתיד מדינה פלשתינית. ההתנגדות המסורתית של אבו מאזן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית נועדה בדיוק לתכלית הזו: הצפת ישראל במיליון או שניים של 'פליטים' פלשתינים, שיהפכו אותה בפועל ממדינה יהודית ל'מדינת כל אזרחיה'.

המאבק בעליה

לא פחות משנאבקו בהתיישבות, נאבקו כל מדינות ערב כל השנים נגד העליה לישראל, בעיקר בשנים אחרי שבריה"מ קרסה ורבבות יהודים נהרו לישראל. המדינה שהובילה את המאבק הזה היתה, כמה לא מפתיע, מצרים, המדינה הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל. העליה ההמונית עמדה בניגוד לתפיסה היסודית שלה, של "ציונות תמורת שלום". היה זה שר החוץ המצרי איסמעיל פהמי, שדרש כבר בשנת 1977, עוד לפני ביקור סאדאת, שאחד התנאים לשלום תהיה התחייבות ישראלית להפסקת העליה למשך 50 שנה. המאבק בעליה לישראל היה מאז אחת מאבני היסוד של המאבק המדיני של מצרים בישראל. מצרים של מובארק, יורשו של סאדאת, פעלה יד ביד עם מימשל בוש האבא, שמנע את הערבויות להלוואות לקליטת עולים בתחילת שנות התשעים, בטענה ש'העולים יתיישבו בהתנחלויות'.

הוויכוח הפנים-ערבי מתמקד בשאלה, האם ניתן להכחיד את ישראל בחרב, כעמדת הגורמים האיסלמיים, או באמצעות חיבוק של שלום - אשר אם יתממש יחריב את האופי היהודי-ציוני של המדינה. תומכי חזון 'שתי המדינות' משחקים בדיוק לידי המגמה הזו.

ומשהו על אחדות והפגנות השמאל: זלמן שובל, מי שכיהן פעמיים כשגריר ישראל בוושינגטון וגם כחבר כנסת, מספר בספרו 'דיפלומט' (הוצאת 'ידיעות אחרונות') על הימים שאחרי ביקור סאדאת בישראל, כשישראל ומצרים החלו במשא ומתן מפרך ומתיש להסכם שלום בין שתי המדינות. וכך הוא כותב (עמ' 126): "התברר לנו שהמצרים מנסים להשתמש באופן מתוחכם בתנועת 'שלום עכשיו', אף שכנראה לא בידיעת ראשי התנועה.

המצרים פשוט עקבו בקפדנות אחרי הפעילות של 'שלום עכשיו', ניתחו אותה והגיעו למסקנה שכדאי להם להשתמש בטיעוניה של תנועה זו, ככלי מרכזי באסטרטגיה ההסברתית שלהם. הנחתם, שהיה לה על מה להתבסס, היתה כי ההפגנות וההצהרות של 'שלום עכשיו' נגד מה שהוגדר כ'נוקשות וקשיחות' של ממשלת בגין, יערערו את הלכידות בישראל וישפיעו על דעת הקהל הישראלית. נודע לנו לאחר מכן שהמצרים ייחסו לעניין זה חשיבות כה גדולה, עד שמי שטיפל בזה באופן ישיר היה ראש הממשלה דאז, מוסטפה חליל". זה הסתיים למרבה הצער בעקירת חבל ימית ובנסיגה מלאה מחצי האי סיני.