
הרב פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב, התארח בתוכניתו הקבועה בכאן מורשת, ועמד על כמה עניינים בפרשת השבוע המתכתבים עם חיינו.
פרופ' כהן פתח: "השבת נקרא את פרשת שמיני וכן את פרשת החודש, הסוגרת את ארבע הפרשות, הנקראות לקראת חג הפסח. ימים גדולים. ביום השמיני למילואים, בראש חודש ניסן, מתרחשת דרמה בל תתואר. יש להבין את הרקע: בעקבות חטא העגל, והחל ממחרת יום הכיפורים, עם ישראל מתחיל בבניית המשכן. באותה התלהבות שהעם תורם לעגל תורם הוא להקמת המשכן. תשובת המשקל. בניית המשכן הסתיימה בכה' כסלו, ומשה ממתין עד ראש חודש ניסן, יום שנקשרו בו הרבה עטרות. במהלך שבעת הימים לפני כן, ימי המילואים, משה מקים את המשכן ומפרקו, אך שכינה לא שורה בישראל. העם מתוסכל ומאוכזב. ביום השמיני, מתבקש אהרון להקריב עגל חטאת לכפר על חלקו בחטא העגל, ושעיר חטאת לכפר על חלקו של העם. אולי אלו יועילו. ולא היא. אש משמיים מסרבת לרדת ולקבל את הקרבנות. אין סליחה אין פיוס. אהרון חושש שהנזק שגרם בחטא העגל בלתי הפיך. משה, שזה הרגע ויתר על הכהונה לטובת אחיו אהרון, נכנס עמו לאוהל מועד ומתפלל עמו. ביציאתם, אש יורדת מהשמיים ומסמלת ריצוי ופיוס".
פרופ' כהן המשיך: "והנה, בשיא ההשתאות והשמחה, בני אהרון, נדב ואביהו, מקריבים אש זרה. המפרשים חולקים בדבר פשרה. יורדת אש נוספת מהשמיים ושורפת אותם. אהרון, רק לפני זמן קצר הרגיש שהקב"ה מחל לו, חווה שכול של שני ילדים מארבעת ילדיו. קשה לתאר במילים. מצופה שכעת 'יתם הטקס', ואהרון יתפנה לאבלו האישי. אך "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". אהרון נתבע לוותר על אבלו ואובדנו האישי, ולהמשיך במלאכת הקרבנות כדי לכפר על עם ישראל. דרישה על אנושית. אהרון מקבל את הדין במילים שנכנסו לפנתאון היהודי: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". בשתיקה, בדמימה ובלי טרוניה, וממשיך במלאכתו לטובת העם".
פרופ' כהן המשיך: "הדברים נוגעים למשפחות החטופים. כאבן בל ישוער. מי יכול לעמוד במחיצתם. מידי תפילה ותפילה אנו נושאים עיניים למרום לשובם בריאים ושלמים. יש כמה משפחות על אנושיות כמו מור, ליבמן, אור, חיים, פרץ ועוד (וצר לנו על שתי האחרונות ששכלו את יקיריהם בשבי), אשר מצליחות להעמיד את כאבן הפרטי בצד לטובת הכלל. כאהרן ממש. הם ממשיכים לקרוא שלא להסכים לעסקה לשחרור יקיריהם אם יהיה בה סיכון עתידי לאומה. עליהן מתווספות משפחות ששכלו את יקיריהן במלחמה: בשיא הכאב, מעל קבר בנם, בתם, או בן זוגם הם מצליחים לקבל עליהם את הדין ולהצדיקו במילים הנצחיות של איוב: "ה' נָתַן וה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ". כך למשל ההספד של הדס לוינשטרן אחר בעלה אלישע הוא שיעור גדול באמונה בקנה מידה היסטורי. כרבי עקיבא בשעתו. כרבי חנינא בן תרדיון בשעתו. ויש עשרות כאלו במלחמה האחרונה. דור הגאולה. הקריאה הזו מביעה אמונה גדולה במי שנתן. אינך יכול לברך על חלקו השני של הפסוק "ה' לקח", אם חייך נראים לך שלך".
הוא ציין כי "אם חייך הם שלך, והם טבעיים לך, ואתה קם בבוקר כי כולם קמים, ואתה נושם כי כך האורגניזם עובד, ואתה חי מכוח הפרנסה שלך, או מכוח הרפואה, ואם נולד לך ילד זה חלק טבעי מדרכי ההולדה בעיניך, ואינך רואה בכך נס ועוד, אז מה פתאום שתברך את מי שלקח לך ולקח משלך? רק אם האדם מתהלך בתחושה שחייו הם מתנה, רק אם אדם חי באמונה ברורה שמישהו נתן לו אותם, הוא יכול גם לברך על 'ה' לקח'. והוא יכול גם לידום, אם צריך, בעת אבלו האישי."
את הדברים סיכם בנימה אישית: "אנו בימי השלושים לפטירת אבי. בימיו האחרונים קיבל והצדיק עליו את הדין ואמר "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך'. הוא הוסיף שהוא שלם עם לכתו. לא הביע טרוניה או הרהור אחר מידותיו של בורא עולם. אף שעשה הרבה צדקות לכל רואיו, ועל אודותיהן שמענו בשבעה, לא החזיק טובה לעצמו בגינן. הרואה את חייו כפיקדון וכמתנה לא רואה לכעוס כשהוא מתבקש להשיבם. וידום אהרון".
לע"נ כל הנופלים במערכה שחלקם אף השאירו מכתבים אחריהם ולימדו אותנו שיעור גדול באמונתם ב'ה' נתן' ולע"נ אבי מורי ברוך מרדכי בן יצחק.