טבח שמיני-עצרת קטע בבת אחת תקופה איומה בתולדותינו, תקופה של כמעט מלחמת-אחים.
אויבינו האכזרים שעלו עלינו בהמוניהם, העמידו אותנו על טעותנו, על טעיותינו של כולנו, על הצורך החד-משמעי לנהל מלחמה נגדם, נגד אויבינו, ולא נגד עצמנו. זו מציאות חיינו החדשה בחצי השנה האחרונה, זו אחדותנו החדשה, ובה עלינו לדבוק.
הנסיונות לקרוע שוב את העם – נחלו השבוע כשלון. זה היה אמנם מפחיד עד אימה, אבל האימה הזו היתה משותפת לרוב העצום של העם, והתגובות הכאובות והנחושות לא איחרו לבוא. הציבור בהמוניו לא הגיע, ויותר מכך: רובו הגדול היה מזועזע ממראה עיניו, והבין וגם אמר בפה מלא, שהתמונות הקשות הללו משרתות אך ורק את אויבינו, ומרחיקות עוד יותר את האפשרות לשחרר את חטופינו. עם ישראל לא מוכן לחזור לששי באוקטובר, רובו הגדול מבין וחש בכל נימי נפשו, שזה בדיוק מה שאסור לעשות, שהשנאה מאתנו והלאה, ושאת המחלוקות יש לנהל מתוך אהבה, הקשבה וכבוד. אנשים אחים אנחנו, כך רואים אותנו אויבינו, והם רבים ומסוכנים, וכך – כאחים - אנחנו חייבים לראות, וגם להרגיש, את עצמנו.
"וידום אהרן" – "קיבל שכר על שתיקתו" – אומר לנו רש"י. שתיקתו של אהרן, בשעה ששני בניו מוטלים מתים, היא שתיקה יוצאת-דופן, ולכן קיבל עליה אהרן הכהן שכר. אבל דווקא משום כך עלינו להבין, שהשתיקה בעת כזו היא אכן יוצאת-דופן. ה"נורמה" במצבים של כאב אינה שתיקה, אלא אדרבא: זעקה. כשמשפחות החטופים זועקות – זה נורמאלי, כואב להן. עלינו לחבק אותן בכאבן, לכאוב אתן, וגם אם אנחנו משוכנעים (ואני אכן משוכנעת) שהזעקות הללו מזיקות, ממש מזיקות, לסיכוי להחזיר את יקיריהן, לא לנו לשפוט אותן, חלילה.
אני מרבה לפגוש את משפחות החטופים, כדי להרגיש מקרוב את כאבן הבלתי-נסבל. אני יודעת, שועדת שמגר המליצה שהדרג המדיני ימנע מפגישות כאלה, על מנת שלא לפגוע בשיקול הדעת האחראי שמוטל עליו בבואו לשקול את הדילמות הקשות הכרוכות בשחרורם, וגם מסכימה שהמלצה זו יש בה טעם. ועדין, נראה לי חשוב לא פחות לחזק את תחושת האחדות בינינו, דוקא בגלל הריחוק המגזרי-אידאולוגי בינינו, חשוב שלא יהיה ליבנו גס בכאבן, חלילה.
פגישה אחת כזו הניבה ביקור של המשפחות במערת המכפלה, שיתקיים בע"ה השבוע. ביקור שמטרתו תפילה משותפת במקום ממנו כל התפילות עולות לפני כסא הכבוד. תפילה במקום בו טמונה שרה אמנו, שגם היא ידעה טעמו של שבי (פעמיים אפילו). במקום בו טמון אברהם אבינו, שיצא למלחמת-עולם כדי להציל את לוט, בן אחיו שנשבה. במקום בו טמון יעקב אבינו, שחיכה לבנו האהוב יוסף שבע עשרה שנה, לאחר שנמכר ונשבה, בלי לדעת כלל מה עלה בגורלו לאורך כל אותן שנים. אבותינו ואמותינו ידעו שבי מהו, כאב מהו, והתמודדו עם כל אלה מתוך אמונה גדולה. גם המשפחות מבקשות להיאחז באמונה, ולשאת תפילה במקום בו כולנו אחים, כולנו בנים לאותם אבות ואמהות, וכולנו מחויבים בערבות הדדית. אני מתפללת יום יום על החטופים במקום הקדוש הזה, ושמחתי שהצעתי שגם המשפחות תגענה להתפלל שם – נענתה ברצון. יהיו לרצון אמרי פינו...
כל זה אינו משנה את עמדתי בנוגע לשאלה האם מותר לנו להיכנע בפני חמאס במקום שהם יכנעו בפנינו. האם מותר לנו לסגת מעזה כחלק מעסקה עם החמאס, לוותר על המלחמה, על ריסוק החמאס, על פירוז מלא של עזה לפני כל שיקום, על הסרת כל איום מעזה כלפי ישראל.
את היעדים הקריטיים הללו, אותם הצבנו, ובשמם שלחנו את חיילינו לקרב – אנחנו חייבים, וגם מסוגלים להשיג, ואסור לנו לסגת מהם. תמונת-הסיום של טבח שמיני-עצרת חייבת להיות השמדה מוחלטת של מי שקמו עלינו להשמידנו, והתמונה הזו תושג, בע"ה.
אנחנו מחויבים לבטחון המדינה שלנו, ולחייה כמדינה עצמאית וריבונית, וגם לחיי כל יהודי העולם, ובהתאם לכך עלינו לגבש את החלטותינו בימים הרי-גורל אלה. אבל בתוך האחריות הכוללת הזו, חשוב שנחוש גם את כאבם האיום של אלה שיקיריהם נמצאים אי-שם בידי החמאס, ולא פחות מכך את כאבן ויגונן הכבד של משפחות החיילים שנפלו בקרב, ואת יסורי הפצועים ומשפחותיהם, את מצוקתם של תושבי הצפון הגולים מבתיהם. את כולם עלינו להרגיש עמוק בלבנו, ועם כל אלה, מתוך הסתכלות כוללת ורחבה לקבל בשום-שכל החלטות מתוך אחריות גדולה לחיי האומה כולה, לחיי המדינה שהיא ראשית צמיחת גאולתנו.
אתמול "גנבתי" לעצמי קצת זמן, כדי להשתתף במסיבת הסידור של יונתן, נכדי המתוק. בסיומו של שבוע עמוס משימות וסערות, כמה טוב היה להגיע למסיבה שכולה התרגשות של הורים, סבים וסבתות, ובעיקר ילדים שזו להם הפעם הראשונה לקבל סידור תפילה. התבוננתי ביונתן האוחז בהתרגשות בסידור החדש, אותו סידור המלווה את עמנו מזה אלפי שנים, ושאלתי את עצמי במה שונות התפילות שלנו היום, מאלה של כל הדורות שלפנינו. הרי הסידור הוא אותו סידור, התפילות אותן תפילות, ובכל זאת – ההבדל העצום טמון בתוך התפילות עצמן.
דורות רבים כל כך התפללו "מקבץ נדחי עמו ישראל" כשהם מפוזרים במקומות הנדחים בעולם, וארץ ישראל שוממה מבלי בניה ללא כל בדל-סימן לקיבוץ גלויות. התפללו "בונה ירושלים" בשעה שירושלים חרבה עד היסוד ואיש מהמתפללים לבניינה לא מעז אפילו לחלום לראותה. והנה אנחנו זוכים להתפלל את אותן תפילות עצמן, באותו הנוסח, כשאנו-עצמנו כבר חיים בתוך הנס הזה, נס שיבת ציון ותקומת עם ישראל, נס קיבוץ גלויות ובנין ירושלים. אנחנו שותפים לנס הזה, מקדמים אותו במו-ידינו, ומתפללים שרק ימשך. נכון, גם בתוך הנס הגדול של ראשית צמיחת גאולתנו יש הרבה כאב וצער, הרבה עליות וירידות, הרבה חששות וסכנות. יתכן שהמילה החזקה ביותר בתפילה "ותחזינה עינינו בשובך לציון" היא המילה המסיימת: "ברחמים", אבל עינינו הרואות בשוב ה' ציון. דורות רבים כל כך התפללו, אנחנו זוכים לחיות זאת, ויונתן נכדי המתוק, ביום הראשון בו יתפלל מהסידור החדש, הוא כבר חלק מהתפילה אותה הוא מתפלל.
חודש ניסן לפתחנו, חודש גאולתם של ישראל, נתפלל לגאולת הכלל וגם לגאולת הפרט, הפרטים כולם! ונזכור שהגאולה הזו, גאולת דורנו, תלויה גם בנו, ונשתדל להיות שותפים טובים לה, וראויים לה.