מישהו ימות בסוף. כרגע הוא\היא עדיין חי. כרגע הוא עוד מחייך לילדים שלו. כרגע הוא עוד מחבק את אישתו. כרגע הוא עוד מלוטף על ידי הוריו. כרגע הוא עוד צוחק עם חבריו. כרגע הוא עוד מתכנן תכנונים אופטימיים לעתיד ורוד.
אבל הוא לא יספיק לעשות אותם. הוא ימות. הוא לא ימות בעזה. הוא ימות ברחוב, בהפגנה. הוא יהיה משמאל או מימין. הוא יהיה איש של בעד או איש של נגד. או שוטר. אבל הוא ימות.
ואני, כאיש שיודע את סבל האובדן, מתחנן אליכם, מפציר בכם, דורש מכם. אל תתנו לו למות. הוא עדיין חי. עצרו כל עוד זה אפשרי. אל תסכימו לאלימות מפגינים או מתנגדי הפגנה, אל תסכימו לשיח שנאה. הכריזו על שבועיים בלי הפגנות. עוצר הפגנות.
למען נחשוב, למען נפיק לקחים. שומע איש שכתב טקסט דומה, אי אז?? שכנע אותם לעצור רגע. לא בגלל שאסור להביע דעה. בגלל שאסור לאבד שליטה. ואנחנו שם. מילימטר משם.
שאלו את עצמכם, מנהיגים ומארגנים, מה עשיתם היום, כדי למנוע שפיכות דמים מחר??? כי זה כבר קורה. נהג דרס חמישה מפגינים בהפגנות בקפלן, הפגנות שבהן נפצעו שוטרים, נחסמו כבישים, והודלקו מדורות. יש כבר שחושבים שלא מדובר במעשה בודד של פושע. יש כבר מטורפים שצועקים נקמה. יש כבר מחרחרי ריב, ששואלים מי שלח אותו? יש מטרה, יש אויב, תהיה תגובה.
ומישהו, שכל חטאו הוא שהוא נגד או בעד או סתם עבר בסביבה, ימות. ולא יאומן, פוליטיקאים שופכים דלק למדורה: 'דמם של החטופים הותר על ידי שרים וחברי כנסת של קואליציית נתניהו הפושעת', 'ההדרדרות הזו היא בהובלת ראשי השמאל בתוך ומחוץ לקואליציה', 'מפגינים רוצים לרצוח את ראש הממשלה', ואנחנו, הרוב המוחלט במדינת ישראל, מימין ומשמאל, שותקים.
כאילו לא את המדינה שלנו הם מחריבים. כאילו לא את העם שלנו הם חותכים. כאילו לא הילדים שלנו נלחמים ונהרגים עכשיו בעזה. לא נשתוק עוד. הרחובות שייכים לנו, לרוב הדומם. יחד נעצור את הטירוף הזה. יחד נוציא את האלימות הפיזית והמילולית, מחוץ לקונצנזוס הישראלי. יחד נראה שיש קול אחר, והוא קולו של הרוב הדומם, הדואג ומתפלל אחדות.
נצא לרחובות, לצמתים, לקניונים, גם אנשי הבעד וגם אנשי הנגד. נלבש ווסטים צהובים עליהם כתוב מפגינים אהבה, עוצרים את האלימות. נניף שלטים עליהם תמונות הנופלים עם מסרים בעד אחדות ונגד אלימות.
בכל יום חמישי ובכל מוצאי שבת בכל הצמתים ברחבי הארץ, נקיים מחאות נגד מעשים קיצוניים. וכך זה יקרה: בכל עיר וישוב נקים תא של הרוב המסרב להיות דומם עוד, ובו רכז/ת שטח מתנדב/ת שתפקידו: א. לקבל מאיתנו שלטים ווסטים ולדאוג לאכסונם. ב. לרכז אנשים שיצאו בימים הנפיצים, חמישי ומוצ"ש, לצמתים, בווסטים צהובים, ויניפו את השלטים.
וזכרו. אנחנו לא קיצוניים ולכן בלי אלימות, בלי חסימות, בלי ויכוחים, בלי מכות לשוטרים, בלי קללות. רק עמידת מחאה של מיליונים שיבהירו לעם הזה. הרוב הדומם יצא למאבק. נמאס לנו. לא ניתן לחזור ל6.10. פשוט לא ניתן.